Welcome

מערכת החינוך בבריטיש קולומביה, הפרובינציה המערבית ביותר של קנדה, רגילה לקלוט ילדים ממדינות רבות, חלקם הגדול אינו דובר אנגלית. קנדה הגדולה היא אחת המדינות הפתוחות ביותר בעולם המערבי. היא זקוקה לתושבים חדשים ומקדמת בברכה מהגרים, ואף דואגת לקליטה מוצלחת שלהם. בתי הספר הם אחד השערים החשובים לתהליך זה.

ביולי השנה הגענו מפרדס חנה המאובקת והמהבילה היישר לוונקובר המוריקה והממוזגת, עם ילדים בני 12 ו־9 שביקרו עד היום רק בבתי ספר על הספקטרום הפתוח. אחד הדברים הראשונים שעשינו היה כמובן להבין איך רושמים אותם לבית הספר. קנדה מצטיינת בהנגשת מידע, ובאתר האינטרנט של משרד החינוך בבריטיש קולומביה יש מידע שמסביר בכמה שפות מה צריך לעשות. אחרי מילוי טפסים דקדקני ומתיש ומצוידים בכל מסמך אפשרי, שמנו את פעמינו למרכז ההרשמה לילדים שאינם ילידי קנדה.

הגענו לבית ספר גדול, שקט ונקי. כמה משפחות ישבו סביב שולחנות בתוך כיתה גדולה. עובד סוציאלי ניגש אלינו וראיין אותנו בעדינות ובהומור המאפיינים את הסמול טוק המקומי. אחריו ניגש מישהו אחר, השלים את מה שחסר, עשה סדר וניסה לפטפט עם הילדים. הכול נעשה בנחת, בשקט, מתוך הנחה שמגיע לנו, מתוך מחשבה להקל היכן שאפשר ולא לטרטר אם לא מוכרחים.

בינתיים הסתכלנו סביב. אמנת החובות והזכויות הקנדית תלויה על הקיר בכל מיני שפות, ולאורך הקיר תאים־תאים ובהם ברושורים ופליירים — באנגלית ובצרפתית, בספרדית, בסינית, בקוריאנית, בוויאטנמית, בהינדי, בערבית, ברוסית, ביוונית, בטגאלוג ובפרסית — עם מידע על לימודי אנגלית כשפה שנייה, על חיסונים, על מערכת החינוך, על התמודדות עם הימורים ואלימות במשפחה ועל סיוע לקורבנות פשיעה ("האם אתם יודעים למי לפנות?"). לכל משפחה מצמידים בשנה הראשונה עובד או עובדת סוציאליים, כדי שיהיה מי שיענה על שאלות כלליות שאינן קשורות ללימודים: בעיקר בענייני עבודה, הגירה או שירותים חברתיים שונים. ההרגשה היא שעושים את המקסימום כדי שנדע את זכויותינו ונממש אותן; זה גם אינטרס של המערכת.

לבסוף קבעו לנו פגישה שבה יעריכו את הרמה של הילדים באנגלית ובחשבון כדי לדעת איך וכמה לתגבר אותם. כולם מרגיעים אותנו: השיטה טובה מאוד, אנחנו רגילים לקבל ילדים שאינם יודעים אנגלית ומכל מיני תרבויות, והם ילמדו צ'יק צ'ק. הם כנראה יודעים על מה הם מדברים, כי אין בכל הצוות ולו אדם אחד שהוא יליד קנדה.

הבחינה באנגלית היתה ארוכה, ובינתיים צפינו בסרטון על מערכת החינוך שהסביר בין השאר שאין ציונים עד כיתה ג'. בכיתה ד' מתחילים לתת ציונים, אבל רק למי שיודע אנגלית. מי שטרם למד אנגלית לא נמדד לפי אותם קריטריונים. עוד צוין שבקנדה כולם לומדים יחד: בעלי מוגבלויות שונות יחד עם ילדים "רגילים" (תפיסת השילוב פה מקיפה והוליסטית ובלתי מתפשרת), אנשים מארצות ומתרבויות שונות, עניים ועשירים.

בתום הבחינה המליץ לנו העובד הסוציאלי להצטרף לאירוע גדול למשפחות חדשות בעיר — חינם אין כסף, הדגיש הפלייר. אז נרשמנו ובאנו. באופן כללי הקנדים מקפידים מאוד לציית לכללים ולשמור על החוקים, הכתובים והלא כתובים. אבל כדי להבטיח שכולם יצייתו, הרשויות מוודאות שהכול יהיה פשוט, נוח ומובן. אין מקום לניחושים ותחמונים: איפה בדיוק התור? יש שילוט ברור; מה התוכנית להיום? יש תוכנייה; מה עושים בצהריים? יש שובר; מה עושים עכשיו? עשרות מתנדבים מבית הספר כיוונו אותנו לאולם גדול שבו חיכינו עד שיתאספו כולם — כמה מאות הורים ותלמידים. שני תלמידים עלו על הבמה והורו לנו לקום ולפתוח את התוכנייה בעמוד הראשון, שממנו ניבטו אלינו מילות ההמנון הקנדי (ומעבר לדף גם המילים בצרפתית). מי שרצה שר. רוח פטריוטית נשבה מן המעמד, אבל בה בעת היא גם היתה מבודחת וקלילה. הקנדים אוהבים מאוד את המדינה שלהם — הם יודעים שהיא עובדת בשבילם.

אחרי ההמנון עלתה לבמה ראש התוכנית לחינוך אבוריג'יני בבריטיש קולומביה. בטרם פתחה בדברים התבקשנו לקום שוב על רגלינו ולתת את הדעת על העובדה שיש לנו הזכות ללמוד, לעבוד ולחיות על אדמות שבעליהן (העמים הילידיים, המכונים פה First Nations, שכן הם אינם "אינדיאנים" וגם לא "אסקימואים") לא ויתרו עליהן. אין מדובר בדקת דומייה מלאה פאתוס, אלא בכמה שניות של כבוד שקט. אני מודה שהסמיכות של ההמנון הלאומי להכרה בעוולות ההיסטוריות המלוות את כינון האומה קצת בלבלה לי את החיווטים במוח, שכן אצלנו שני אלה מייצגים קצוות הפוכים המוציאים זה את זה: שומר נפשו לא יזכיר את המונח במחיצת חובבי ההמנון, ואילו תומכי ההכרה בעוולות העבר אינם מחבבים בדרך כלל ריטואלים לאומיים.

כעת התחלקנו לקבוצות לפי שפה והאזנו למצגת מקיפה על בתי הספר, שיטת הלימוד, שיטת הציונים, אנשי הסגל בבתי הספר ותפקידיהם, חופשות, לימודי אנגלית, מונחים בירוקרטיים שונים ונתונים סטטיסטיים על מספר בתי הספר והתלמידים. סיפרו לנו שמערכת החינוך (המעט מיושנת) בפרובינציה עוברת כעת שינוי ומנסה להתאים את עצמה לרוח הזמן מתוך הבנה שנדרש עדכון גם בשיטות הלימוד: פחות ישיבה, יותר התנסות, יותר פרויקטים של למידה עצמאית.

פה ושם הבחנתי באפולוגטיות קלה, המיועדת להבהיר להורים מרקע מסורתי יותר שגם משחק הוא פעילות חשובה ושילדים לומדים בכל מיני דרכים. מעניינות היו גם העצות להורים שרוצים לעזור לילדיהם להצליח בלימודים: המליצו להורים שאינם דוברים אנגלית לתת לילדיהם דוגמה אישית וללמוד את השפה בעצמם, אך בה בעת הדגישו כמה חשוב לילדים להמשיך לדבר את שפתם בבית, כי בית ספר חדש בארץ חדשה הוא טלטלה גדולה גם ככה. כמחצית מתושבי ונקובר, אמרו לנו, לא נולדו בקנדה, ולכן אתם לא רק אורחים בעיר, אתם בעצמכם העיר. שוב תקפה אותי צמרמורת קלה מלווה בתחושת חוסר כיוון: מה קורה פה? למי שהתרגלה כל חייה למנטליות המדירה של ישראל, העסוקה בלי הרף במתיחת גבולות ובהגדרה מי בפנים ומי בחוץ, ההכלה הזאת נראית כמעט מזויפת. ובכל זאת, בחודשיים שבילינו פה נוכחנו שוב ושוב שהכנסת האורחים והקבלה הלא שיפוטית היא בנפשם של תושבי העיר הרגועה והרבגונית הזאת.

בשעה האחרונה היה יריד שירותים חברתיים: כמה עשרות דוכנים של ארגונים שמטרתם להנגיש את עצמם לתושבים החדשים — תחבורה ציבורית (כולל מפות של קווים ושבילי אופניים), מִחזור, פקדונות והפרדת פסולת, היכרויות בלתי פורמליות ויצירת רשת חברתית בשפות שונות, סוכנויות למציאת עבודה, גיוס עובדים למקצועות הבנייה, הכוונה מקצועית, עזרה בכתיבת קורות חיים, סיוע ומימון ראשוני למעוניינים להקים עסקים קטנים, גנים לגיל הרך, ילדים עם צרכים מיוחדים, סיוע במקרים של אלימות במשפחה, התמודדות עם התמכרויות, ייעוץ בנושא תזונה והשמנת יתר, ארגון הספריות הציבוריות של ונקובר, קבוצות אימון וכושר (תושבי ונקובר ידועים במסירותם לפעילות גופנית ואכן, התברר שאחת המשבצות במערכת נקראת "פעילות גופנית יומית": כולם יוצאים החוצה ורצים במשך עשרים דקות, גשם או שמש. בעיקר גשם), מרכזים קהילתיים וחוגים ועוד ועוד — כולם מצוידים בשפע ניירת ומידע ומורגלים להסביר בסבלנות לאנשים מרקעים שונים.

רק מאוחר יותר הכתה בי ההבנה שבדומה למסורת האזרחית הצרפתית המפוארת (שהתקלקלה בינתיים), קנדי הוא פשוט מי שיש לו אזרחות קנדית או מי שחי פה. כאמור, כמחצית מתושבי ונקובר לא נולדו בה, ומבחינה מספרית נראה שהלבנים הוותיקים כבר אינם הרוב פה. לא נדיר לשמוע מבטאים מרוסיה עד סעודיה, מקוריאה עד צ'ילה, ולא רק מפי מלצרים צעירים או זבנים זמניים בחנויות. בה בעת, אנגלית ילידית מתגלגלת מפיהם של אנשים ממוצאים שונים. לא ראיתי בשום מקום את המונח "המיעוט הסיני", אף שזו ודאי הקהילה הגדולה ביותר כאן, גם לא "משפחות מהגרים" וּודאי לא "זרים".

כשראיתי בישראל את ראש ממשלת קנדה ז'סטין טרודו מדבר על שונוּת וחשיבותה נראו לי הדברים מנותקים ומתייפייפים, בעיקר בעולם שנשלט על ידי טיפוסים מפוקפקים כמו ארדואן, פוטין וטראמפ. אבל כשרואים איך זה עובד בשטח, נוכחים שאלו לא סיסמאות ריקות שנזרקות לאוויר בלי קשר למציאות: קהילות אחרות אינן נתפסות בקנדה כבעיה, אלא כמשאב תרבותי וכלכלי. אנשים חדשים אינם נתפסים כנטל על הכלכלה או איום על צביונה של המדינה, אלא כגורם מעשיר — כל עוד הם מוכנים כמובן לאמץ חלקים מדרך החיים הקנדית. המונח הרווח כאן הוא אפוא Newcomers, לא פעם בלוויית המילה הקטנה אך המשמעותית Welcome. כך גם בנוגע לאומות הראשונות, שבניהן עדיין סובלים מאירועי העבר. אף שלא נעשה די בעניינם, קשה שלא להתפעל מכך שכל אירוע ציבורי נפתח בהכרה בעוולות. מיעוט הוא מושג שלא נכנס לשיח כלל; הדימוי שמשתמשים בו הוא פסיפס. אפשר לומר שזו סמנטיקה, אבל יש גם שיאמרו שחיים ומוות ביד הלשון.

•••

המערכת העירונית הגדולה עשתה את שלה והכניסה אותנו לעניינים. עכשיו נותר לנו רק להתחיל את השנה בבית הספר, עם שני ילדים בעלי יכולת ביטוי מרשימה בעברית, אבל עם קרוב לאפס אנגלית. איך הם יסתדרו בכיתות? עוד נותר לראות איך תבוא לידי ביטוי המדיניות הזאת בשטח: איך יתייחסו המורים לתלמידים החדשים; איך יקבלו הילדים האחרים את השונה והחדש; עד כמה יעילה תהיה העזרה הפרטנית שהם יקבלו. שאלות גדולות שמאותתות לנו ההורים לעמוד הכן להכלת רגשות ודרמות, תסכולים והתרגשות בעצימות גבוהה.

בה בעת אנו גם שואלים את עצמנו: איך מתארגנים פה על האוכל, לעזאזל, ומהי הקופסה הנכונה? איך יהיה לפטפט עם ההורים בחצר ומה הפרוטוקול של פגישות אחר הצהריים? חבלי קליטה...

להורדת הכתבה: יסמין.pdf