מלחמה היא תופעה אימננטית בכל עולם החי, ונוכחותה בחיינו מוחשית עוד טרם לידתנו. לצד שכיחותה של התופעה וריבוי פניה, עלינו להישיר מבט אל אוטופיית השלום העולמי והנצחי של נביאינו, המנותקת מן המציאות. שנוותר על השלום? חלילה! נוותר על האוטופיה!
עץ הדעה ושיח המדע
צבי עצמון
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם. בְּעִבְרִית יֵשׁ עָבָר וְעָתִיד,
אֲבָל אֵין הוֹוֶה, רַק בֵּינוֹנִי.
עַכְשָׁו נַעֲבֹר לַמִּשְׁפָּט.
אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ.
אוֹהֲבֶיהָ אוֹכְלִים אֶת אוֹהֲבֶיהָ.
הֲפֹךְ אֶת הַכֹּל לְעָתִיד.
וְעַכְשָׁו עוֹד תַּרְגִּיל קָטָן לְסִיּוּם.
שְׁתֵּי מִלִּים בּוֹ. הַבְחֵן יָפֶה
בַּהֶבְדֵּל בֵּין שְׁתֵּי הַמִּלִּים:
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם.
מתוך השיר "תַּרְגִּילִים בְּעִבְרִית שִׁמּוּשִׁית", דן פגיס ("מילים נרדפות", 1982)
שלום, שלום
מלחמה היא תופעה אימננטית בכל עולם החי, ונוכחותה בחיינו מוחשית עוד טרם לידתנו. לצד שכיחותה של התופעה וריבוי פניה, עלינו להישיר מבט אל אוטופיית השלום העולמי והנצחי של נביאינו, המנותקת מן המציאות. שנוותר על השלום? חלילה! נוותר על האוטופיה!
נשווה בנפשנו תסריט בדיוני ודיסטופי: רבים־רבים עומדים על קו זינוק ומתחילים לרוץ. אך במרוץ זה לא משתתפים כמה עשרות או מאות, אלא מיליונים רבים. והפרס למנצח איננו מדליית צוואר מוזהבת, אלא החיים עצמם — כל המיליונים הרבים מתים, מלבד מנצח יחיד. תסריט אכזרי אפילו עבור משטרי הדיכוי הרצחניים ביותר? כך התחיל כל אחד ואחת מאתנו את חייו.
מלחמות הזרע
עשרות מיליונים של תאי זרע נפלטים בעת קיום יחסי מין. בתוך ימים מעטים כולם־כולם מתים, מלבד אחד שחדר לביצית (אם יש כזאת); רק ממנו יתפתח אדם. החיים של כל אחת ואחד מאתנו הם תוצאה של מלחמת הישרדות, לחיים ולמוות. וראוי לשים לב שהמעטפת החיצונית של מלחמה זו לחיים ולמוות עטופה הילה רומנטית. אגב רומנטיקה: שירת הציפורים הערבה לאוזן רומנטית היא במקרים רבים תרועת אזהרה וקרב של זכר, המכוונת להרחיק זכרים אחרים לבל יפלשו לשטח נחלתו של הציפור השר. חזון אחרית הימים "וגר זאב עם כבש" אינו בר ביצוע ממש, לפחות כשמדובר בזירעונים ובציפורי שיר ממין זכר.
מלחמת המרוץ אינה תמימה והגונה. הביולוג רובין בייקר נתן ביטוי נרחב לתפיסה שלפיה מלחמות הזרע (כשם ספרו מ־1996, Sperm Wars) מתוחכמות ואכזריות אף יותר מן הגלוי לעין. בייקר הדגיש במחקריו כי חלק ניכר מתאי הזרע המופרשים לא נועדו כלל להפרות ביצית, אלא לפגוע בתאי זרע של זכר אחר, אם יש כאלה, בדרכי המין של הנקבה. הוא מכנה אותם "זירעוני קמיקזה", על שם הלוחמים־המתאבדים היפנים. בייקר מפרט כיצד תאי זרע לוחמים אלה תרים אחרי אלה של זכר אחר ופוגעים בהם באמצעות חומרים רעילים שהם משחררים.
מלחמה אכזרית ומקוממת במיוחד על העמדת צאצאים היא רצח פעוטות. רצח פעוטות קיים בקֶרב אריות. כשאריה זכר נהיה זכר אלפא, בעל ההרמון (למשל בעקבות מותו של האריה אלפא הקודם), הוא רוצח את כל גורי האריות בלהקה. כך הוא מרחיב את "מלחמות הזרע", לא בדרכי המין של הנקבות, אלא הרבה לאחר מכן. רצח פעוטות כזה מוכּר גם מן ההיסטוריה המדממת של האנושות, למשל בעקבות תפיסת מלוכה על ידי מורד.
לך אל הנמלה
ומאזן אימה גרעיני
כמאתיים מיני נמלים מכוּנים נמלי לגיון (או נמלי גדוד, army ants). בין מיני הנמלים הללו אין בהכרח קשר משפחתי אבולוציוני. לנמלי לגיון אין קן קבוע, והן נודדות כקבוצות ענק אימתניות הטורפות כל מה שנקרה בדרכן. נמלי הלגיון אינן מצטיינות בהכרח בגוף אימתני, אלא בהתקפה מתואמת של קבוצת פרטים ענקית. כשמשפחה (להקה) של נמלי לגיון נתקלת במושבת נמלים פורצת מלחמה: נמלי הלגיון מנסות להרוג ולטרוף את כל נמלי המושבה האחרת. המושבה שהותקפה אינה מקבלת את הדין בהכנעה, אלא משיבה מלחמה בכל האמצעים העומדים לרשותה. נמלי הלגיון נוחלות בדרך כלל ניצחון, אך יש מקרים שהוא בבחינת נצחון פּירוּס, שתוצאותיו חמורות מאוד גם לנמלי הלגיון.
ואולם כששתי משפחות של נמלי לגיון הנמנות עם מינים ביולוגיים שונים נפגשות קורים דברים מדהימים. אם שתי המשפחות נמנות עם אותו מין ביולוגי של נמלי לגיון, הן מסתובבות לאחור ומתרחקות זו מזו ככל האפשר. שני צבאות חמושים מתקדמים זה לקראת זה ועושים "אחורה פנה" ברגע שהם נפגשים בלי שנורתה ולו ירייה אחת. אילו היו מעניקים פרס נובל לשלום במחלקת החרקים...
גם במקרה שמשפחת נמלי לגיון ממין ביולוגי אחד נתקלת במשפחה של נמלי לגיון הנמנית עם מין ביולוגי אחר מתרחש דבר מדהים, אולי אפילו יותר: הן מתעלמות אלו מאלו, מתייחסות אלו לאלו כאילו היו אוויר! פשוט לא קורה כלום. את שני סוגי המפגשים בין נמלי לגיון לנמלי לגיון אפשר אולי להשוות — כמטפורה כמובן, לא כטיעון מדעי — למאזן אימה בקרב האומות הגרעיניות. אומות המצוידות בנשק גרעיני נוטות (לפחות עד רגע כתיבת שורות אלו) להימנע מהפעלת נשקן כלפי אומה גרעינית אחרת.
מלחמות שימפנזים
גם בקרב היונקים המפותחים ביותר מבחינת אינטליגנציה, מוח והתנהגות חברתית מתקיימות מלחמות במובן האנושי: מלחמה של קבוצה אחת בקבוצה אחרת, לשם השגת מטרה חומרית. "אלימות היא מאפיין טבעי בחיי השימפנזים", טוען מייקל וילסון, אנתרופולוג אמריקאי. השימפנזים, ראוי לציין, הם בעלי חיים שהדנ"א שלהם שונה משלנו באחד עד שני אחוזים בלבד; הם בעלי החיים הקיימים הקרובים ביותר אלינו.
והנה, מזה יותר מארבעים שנה מתעדים חוקרים מלחמות בין קבוצות של שימפנזים בכמה מקומות באפריקה. היו מקרים שבהם המלחמות, הממושכות לעתים, הובילו להרחבת הטריטוריה של הקבוצה המנצחת. כך, אפשר לשרטט מפות של היסטוריית המלחמות והנחלות של קבוצות השימפנזים, בדומה למפות היסטוריות של האנושות.
האלימות, מעשי האיבה, המלחמות וכיבוש השטחים בקרב המין הביולוגי הקרוב לנו ביותר יכולים אולי לרמז על גורלם של הניאנדרתלים תושבי אירופה ואסיה שנתקלו בבני מיננו, ההומו ספיינס, שהגיעו מאפריקה. רוב המומחים אמנם טוענים שהעדויות המראות שאבות־אבותינו השמידו את הניאנדרתלים במלחמות קלושות, אך יש עדויות להיטמעות של ניאנדרתלים בבני מיננו שהצפינו מאפריקה. כך או כך, תולדות האדם הם במידה רבה תולדות מלחמותיו.
שלום עולמי
באחרית הימים
חזון אחרית הימים והשלום הנצחי והכלל־עולמי שמנבא ישעיהו (ב, ד) — "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" — הוא ודאי משאת נפש המשותפת לחלקים גדולים באנושות. ואולם חזון השלום העולמי שמתאר ישעיהו באופן ציורי ומושלם בפרק יא פסוקים ו־ח מעלה תהיות: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה".
אריה כבקר יאכל תבן? משובב נפש, ללא ספק. אבל אריה שאוכל תבן איננו אריה. בניגוד לאוכלי כול (אוֹמניבוֹרים), שיכולים לעבור לצמחונות, הפיכתו של בעל חיים טורף לצמחוני בלתי אפשרית אם זהותו צריכה להישמר. שינוי כזה מצריך שינוי מהותי במערך השיניים ובמבנה מערכת העיכול כולה. במילים אחרות: אריות אוכלי תבן וזאבים שאינם טורפים שוב אינם אריות וזאבים. אריה אוכל תבן הוא סתירה זואולוגית.
הרמב"ם היה מודע לסתירה וטען כי לנבואתו זו של ישעיהו יש משמעות סמלית בלבד, וכי גם בימות המשיח לא יתבטל דבר ממנהגו של עולם. בימות המשיח, גורס הרמב"ם, לא יהיה מהפך במעשה בראשית; הכוונה בנבואה אינה באמת לעולם החי, אלא היא משמשת מטפורה לישראל שישבו לבטח. ארבעים־חמישים שנה לפני הרמב"ם ציין המשורר, הבלשן, הפרשן, הפילוסוף, האסטרונום והמתמטיקאי רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע) שהנבואה של ישעיהו אינה אלא "דרך משל" לשלום שעתיד לשרור.
חשוב לדעתי לומר זאת במפורש וללא כחל וסרק. שהרי מי שבאמת מפלל לסיום המלחמות בקרב האנושות, אל לו להצביע על אוטופיה משוללת יסוד מציאותי; אוטופיה כזו עלולה לשמש בבחינת מס שפתיים וכסות עיניים ועלולה דווקא לרפות את ידי השואפים לשלום. השואף לשלום חייב להיות פקוח עין ומציאותי.
שלום, שלום.
להורדת הכתבה: עצמון.pdf