פשוט תאהב אותם. תראה איך הם נמסים. (ספטמבר 2017)

נדמה שהשנים האחרונות ריככו מעט את פרופ' סמי שלום שטרית. הוא ראש התכנית לקולנוע במכללת ספיר, והקורסים שהוא מעביר, בין השאר על הסכסוך הישראלי־פלסטיני בראי הקולנוע ועל השירה הפוליטית בישראל, פופולריים במיוחד בקרב הסטודנטים. לפני כשנתיים חיבר את "יהודית ודמוקרטית: מבחן בחינוך" — ספר על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה. הטקסט הוקדש באהבה לתלמידיו מבית הספר קדמה.

כמעט שני עשורים חלפו מאז נסגר בית הספר קדמה בשכונת התקווה בתל אביב. שטרית היה ממייסדיו ומנהלו הראשון. הפצעים הגלידו, אך הותירו צלקות. "זה פצע שלא שיערתי כמה הוא עדיין כואב", הוא אומר. "לא התייאשתי מהמערכת, אבל הבנתי שהגעתי לקיר ומהרגע הזה אתה חייב לזוז הצדה. להכיר במגבלות. לנסות ולעשות עוד דברים, כי אחרת יכולה להיות פגיעה קשה במשפחה וביכולת שלך לפרנס אותה. לא התנתקתי מחינוך לרגע, מכל בחינה שהיא. גם כשאני מלמד במכללה החינוך מעסיק אותי. אבל אולי נשחקתי מעט".

כמעט שני עשורים חלפו מאז נסגר בית הספר קדמה בשכונת התקווה בתל אביב. שטרית היה ממייסדיו ומנהלו הראשון. הפצעים הגלידו, אך הותירו צלקות. "זה פצע שלא שיערתי כמה הוא עדיין כואב", הוא אומר. "לא התייאשתי מהמערכת, אבל הבנתי שהגעתי לקיר ומהרגע הזה אתה חייב לזוז הצדה. להכיר במגבלות. לנסות ולעשות עוד דברים, כי אחרת יכולה להיות פגיעה קשה במשפחה וביכולת שלך לפרנס אותה. לא התנתקתי מחינוך לרגע, מכל בחינה שהיא. גם כשאני מלמד במכללה החינוך מעסיק אותי. אבל אולי נשחקתי מעט".

התרופה הכי טובה נגד שחיקה, מתברר, היא ביקורים תכופים אצל אימא. "היא עבדה ארבעים שנה כעוזרת גננת. לא אשכח שבתחילת הדרך בקדמה, בימים הראשונים של בית הספר, הגעתי אליה להתייעצות. שאלתי: 'אימא, מה עושים? יש כל מיני ילדים. כאלה וכאלה. אני מקווה שלא נלך לאיבוד'. היא אמרה לי: 'השיטה שלי היא שאני אוהבת את כולם. אף אחד לא יכול להתנגד לי כשהוא יודע שאני אוהבת אותו. תאהב אותם. אפילו תגיד להם שאתה אוהב אותם'. אז זה נשמע לי מוזר. הייתי איש חינוך בראשית דרכו. מה ידעתי בכלל. אבל למדתי להגיד: 'אני אוהב אתכם'. וזו עצה מדהימה. 'פשוט תאהב אותם. תראה איך הם נמסים'. אימא, כרגיל, שוב צדקה".

•••

עמותת קדמה הוקמה בשנת 1993 על ידי אנשי חינוך ואינטלקטואלים, רובם בני שכונות ועיירות פיתוח. מטרת העמותה היתה לשנות את מפת החינוך הלא שוויונית בישראל. הרעיון שעמד ביסודה היה לספק חינוך עיוני ברמה הגבוהה ביותר לבני השכונות ועיירות הפיתוח, שיוביל לתעודת בגרות וללימודים אקדמיים. חינוך כזה היה עד אז זכות השמורה לאוכלוסייה מבוססת בלבד. קדמה שאפה להעניק חינוך כזה לבני נוער שזכו עד אז בעיקר לחינוך מקצועי או לחינוך עיוני ברמה ירודה, שלא אפשר להם להמשיך ללימודים גבוהים. "כל הפרויקט של קדמה היה איזשהו מבחן", אומר שטרית. "חשבנו שזו מראה שאנחנו מציבים בפני מערכת החינוך ובפני כל מי שמנסה לעצב פה חינוך זהות".

מקימי קדמה האמינו כי חינוך עיוני איכותי המכין את כל התלמידים לתעודת בגרות מלאה הוא זכות יסוד חברתית ותנאי בסיסי לגישור על פערים. העמותה חתמה על הסכם עם משרד החינוך להקמת 15 בתי ספר תיכוניים עיוניים בשכונות וביישובים שרוב בני הנוער בהם לא עשו תעודת בגרות מלאה וששיעור הנשירה בהם היה גבוה במיוחד.

"היה לנו ברור שאפשר להציב מודל והוא צריך להיות הטופ של הטופ. המילה האחרונה של חינוך בעולם. להיות אלטרנטיבה דידקטית, פדגוגית ותוכנית".

כמו למשל?

"באנו עם תפיסות חדשות. מבחינה פדגוגית הלכנו על שיטות לימוד שאף אחד לא עשה לפני כן. כתבנו תוכניות לימוד בעצמנו. העיקרון היה שלא צריך שום ספר. צריך עקרונות מנחים והמורים צריכים לייצר חומרים ולרענן כל הזמן. עקרונות היו בכל מקצוע. בספרות, למשל, עקרונות של איזון וגיוון. כלומר החומרים שנבחרו צריכים להיות מאוזנים מבחינת מגדר, מבחינה אתנית. לחפש טקסטים מתאימים גם אם זה אומר שצריך לתרגם בעצמנו".

אבל בסוף יש בחינת בגרות אחידה.

"אל תשכח, את זה עשינו בכיתה ז'. תמיד אמרתי למורים להירגע. אין בחינות בגרות. יש לנו שלוש שנים של עבודה לעשות מה שאנחנו רוצים. אבל כמובן לא להחסיר מהתלמידים את חומר הלימוד הבסיסי. קח למשל את לימודי החברה. בחרנו ללמד בצורה של חקר. יש מורה מנחה שנותנת את מושגי היסוד, את תמונת המבט במרחב ובזמן, אבל התלמידים תמיד יוצאים מעצמם, מהמשפחה, מהשכונה, מהאזור. בתוך המעגלים האלה הם ממקמים את עצמם כחוקרים עם הזהות שלהם".

לכן אין ספר.

"בדיוק. יש קלסרים שמצטברים כל הזמן. הקלישאה שצריך להקשיב לתלמידים או 'גם המורה יכול ללמוד מהתלמידים' עמדה אצלנו למבחן כל הזמן. למורים המנוסים לא היה קל. לכן העדפנו מורים בלי ניסיון".

ומה עשיתם במתמטיקה?

"בנינו תוכנית לימודים עם דידקטיקה חדשה שעשרים בתי ספר ברחבי הארץ אימצו אחר כך. מאיר בוזגלו היה ראש הצוות. מתמטיקה באופן מסורתי נלמדת באמצעות כללים ויישום. אנחנו קיבלנו תלמידים מכיתות טיפוליות וחינוך מיוחד והחלטנו שאנחנו עושים הפוך. במקום לעבוד בצורה המסורתית מאיר התחיל בחידות. הוא קרא לזה חידות כדי לא להפחיד. אלה היו חידות מילוליות בלי ספרה אחת. בחידות המילוליות האלה הם צריכים לפתור בצוותי חשיבה ולהציג פתרון לכיתה. מחידה לחידה התברר שמתמטיקה היא בעצם תודעה קולקטיבית. כלומר הם התחילו להמציא סימנים. הם התחילו להמציא מה יש ומה חסר. בסוף כיתה ז' הם כבר ידעו את כל הכללים וכבר פתרו את החלק הקל בבחינת הבגרות של שלוש יחידות".

אני מניח שלא היססתם לדבר על פוליטיקה.

"בקדמה היה אסור לפחד מפוליטיקה. פוליטיקה לא היתה מילה זרה. בתוך הכיתה, בתוך חדר המורים, בין ההורים והמורים. תמיד מתווכחים על הכול. וזה היה מדהים. המצאנו את הרעיון של יום לימודים לרוחב. הרעיון היה להכניס משאבים בשעות אפקטיביות וכמובן שני מורים בכיתה במקצועות כמו אנגלית ומתמטיקה, מקצועות קשים שנופלים בהם".

מה זה אומר?

"מה שהמורים מחליטים. מורה יוצא עם תלמיד אחד. מורה יוצא עם קבוצה קטנה או בתוך הכיתה שני המורים מסתובבים".

•••

העיתוי של קדמה היה נכון: בשנת 1993 הכריזה עיריית תל אביב על כישלון האינטגרציה בחינוך. התלמידים בדרום תל אביב נתפסו כמי שחיים בסביבה תרבותית "נחשלת" שאינה מאפשרת לימודים והשכלה, ולכן יש "להוציאם" אל בתי הספר בצפון תל אביב לסביבה תרבותית "גבוהה" המאפשרת לימודים והשכלה. כישלון האינטגרציה היה כמעט מוחלט: בתי הספר היסודיים בדרום תל אביב נותרו עם רמת ציפיות נמוכה ורמת הוראה בהתאם. בוגרי אותם בתי ספר, שעברו ללמוד בצפון העיר, נתקלו בפערים גדולים ומצאו את עצמם משובצים בכיתות מיוחדות ונמוכות, בהקבצות נמוכות ובמסלולים שגרמו לנשירתם בתוך זמן קצר.

בשנת 1994 נפתחו שני בתי הספר הראשונים: בתי ספר שש־שנתיים בשכונת הקטמונים בירושלים ובשכונת התקווה בתל אביב. שנה לאחר מכן נפתח בית הספר בקריית מלאכי. אלו היו בתי הספר העיוניים הראשונים בארץ שמוקמו בלב אזורי המצוקה והיו מיועדים בראש ובראשונה לילדי הקהילה שבה הוקמו.

"בתחילת הדרך נפגשנו כמעט עם כל איש חינוך משמעותי", נזכר שטרית. "אני זוכר ששולמית אלוני ז"ל, אז שרת החינוך, אמרה: 'נהפוך הוא. צריך להרים את קרנו של החינוך המקצועי'. אמרנו לה: 'איפה בדיוק תרימי את קרנו? בכפר שמריהו? נסי להכניס מגמה לחשמלאות רכב בגימנסיה הרצליה. מעניין אם זה יעבוד לך'. ברור לאן היא כיוונה".

אמנון רובינשטיין החליף אותה. מה היתה גישתו ביחס לקדמה?

"לזכותו של אמנון רובינשטיין ייאמר שהוא לא הכיר את משרד החינוך. אני זוכר אמירה שלו: 'מה עם אלה שלא מסוגלים?' אמרתי לו: 'אתה מכיר כאלה שלא מסוגלים בצפון הישן בתל אביב? ברחביה? הרי שם יש רק מגמות עיוניות'. הוא ענה: 'נקודה למחשבה'. יצאנו כנגד המחשבה הזו של ה'לא מסוגלים'. רק בשכונת התקווה ובירוחם ובאשקלון לא מסוגלים? מה הסיפור? עשינו לרובינשטיין סקירה של מערכת החינוך כפי שראינו אותה, והוא היה פחות או יותר היחיד שהסכים ללכת אתנו".

בתי הספר של קדמה נרדפו לדברי שלום שטרית על ידי הממסד החינוכי והפוליטי, עד ששניים מהם נסגרו: בקריית מלאכי בשנת 1996 ובתל אביב בשנת 1999. בית הספר קדמה בירושלים הצליח לשרוד אחרי מאבקים קשים והתייצב רק לאחר שראש עיר מטעם הליכוד, אהוד אולמרט, החליט לאמץ אותו כבית ספר עירוני לכל דבר.

•••

התחרות מול האליטה האשכנזית ניהלה את סדר היום של קדמה?

"לא היתה תחרות אבל היה לנו ברור את מי אנחנו מבקרים: האנשים באוניברסיטאות, כל אותם אקדמאים חסידי האינטגרציה כמו פרופ' יצחק קשתי ופרופ' אורית איכילוב והפקידים במשרד החינוך. לא אשכח שזומנתי למִנהל הפדגוגי במשרד החינוך כדי להציג את תוכנית הלימודים של בית הספר. הגעתי לפגישה וראיתי סביבי אוסף של דינוזאורים. שאלו אותי: 'לא הבאת אתך כלום?'. עניתי: 'הכול פה' (מצביע על הראש ופורץ בצחוק). אמרו לי: 'מה זאת אומרת פה?'. עניתי: 'כל תוכנית הלימודים נמצאת לי בראש. אם הייתם מבקשים, הייתי מדפיס לכם איזה נייר. אבל אני יכול לספר לכם'.

"הם שאלו אותי: 'ציין בבקשה מהם ספרי הלימוד שבחרתם — בהיסטוריה, במתמטיקה ובכל המקצועות'. אמרתי: 'זה קל. אין ספרי לימוד' (צוחק). אמרו: 'לא יכול להיות. אתה לא רציני. איך מלמדים? זו חובבנות. ספר לימוד זה הבסיס'. עניתי: 'עוד מעט לא יהיו ספרים בכלל, אבל זה לא משנה. אם תמצאו לי ספר לימוד אחד שמספר את הסיפור של כל מי שיושב בארץ הזאת, גם מבחינה היסטורית גם מבחינה זהותית, אקנה מחר 101 עותקים ממנו'. אז הם אמרו: 'מה זה קשור? מה זה הדיבורים האלה? מה זאת אומרת?'. עניתי: 'אני מוכן לצטט לכם מהראש את הספרים הקיימים. גזענות פה. גזענות שם. עמודים ספורים. הכנסה של כל יהדות המזרח לכל האתוס של האנטישמיות והרדיפה באירופה. טרמינולוגיה של פרעות ופוגרומים באירופה. הצגה של יהודי האסלאם כמפגרים, נכשלים. תראו לי ספר אחד שהוא נקי. שמציג את כולם כמו שצריך'. "בקיצור, הם היו בהלם. לפעמים צחקתי לעצמי שאם היה להם אקדח הם היו יורים בי. מאוד נהניתי מההצגה הזו. חבל שלא היה לי קהל".

הסיטואציה הקומית הבלתי נמנעת היא תוצאה של שתי תפיסות עולם, מנוגדות לחלוטין, שתהום פעורה ביניהן. כך למשל, באותה ישיבה, כאשר התבקש שלום שטרית לתאר בוקר לימודים בבית הספר הוא לא התאפק: "אנחנו בבוקר נכנסים בשקט לכיתות, עולים על השולחנות, כולל המורים, ובמשך חמש דקות רצופות מקללים את האשכנזים. אחרי זה נרגעים. יושבים. נושמים עמוק ומתחילים ללמוד. נו באמת, מה רציתם לשמוע? בבוקר נכנסים לכיתה. לומדים, יוצאים להפסקה, חוזרים ולומדים. אני מציע שתשאלו על שיטות הלימוד והדידקטיקה. איך הצוות עובד. מה זה יום לימודים טיפוסי. תבואו לבית הספר. אתם מוזמנים".

הם הגיעו?

"לקח להם איזה חודש. באו. ואז גם אמרו: 'ממש שקט פה'. זה הסיפור על הקשר עם משרד החינוך. אנחנו ידענו מי האנשים מראש. זו אחת הבעיות שהיתה לנו. אנחנו ידענו מי הם. הם ידעו מי אנחנו. כל כך ביקרנו את האינטגרציה ואת הדוח של שושני. לכל מקום שהלכנו היו אנשים שביקרנו אותם קודם. זו אחת הבעיות. מבקר תיאטרון לא צריך לכתוב את המחזה האלטרנטיבי".

אבל היו גם בעיות מבית. באופן מפתיע, ההתנגדות לקדמה קיבלה ביטוי גם בשכונה עצמה. "האדם הראשון שבאנו אליו בשכונת התקווה היה שלמה מסלוואי, יושב ראש ועד השכונה. זה האדם הראשון שבאנו אליו. אמרנו: 'אנחנו מזמינים אותך להצטרף אלינו ליוזמה להקים ביחד בית ספר תיכון'. הוא אמר: 'אתם מתפרצים לדלת פתוחה. כבר יש לי תוכנית לבית ספר ויש מבנה ויש תקציבים ויהיה בית ספר עיוני מתקדם ויפה ואתם מוזמנים להצטרף אלינו'. באותו רגע הוא נהיה אויב מטורף של בית הספר".

למה?

"כי זו כניסה לטריטוריה. נורא פשוט. מבחינה פוליטית הוא אחראי על השכונה הזו. כל הפרויקטים צריכים לעבור דרכו, בית ספר זה דבר מאיים מדי מבחינתו. 'נכנסת לטריטוריה שהיא לא שלך ותעוף מפה'. בשכונות כאלה זה ידוע. אני עד היום טוען שזו היתה טעות להקים בית ספר בשכונת התקווה. אני אומר את זה בכאב, אבל היינו צריכים לבוא לשם אחרי הצלחה גדולה מאוד במקום אחר".

מה עוד לא עבד בשכונה?

"רם כהן, כמובן. אפשר להפיל עליו חמישים אחוז מההרס של קדמה בתל אביב, ללא שום ספק. הוא ניהל אז את בית הספר היסודי הירדן, בית הספר המזין העיקרי של קדמה. אני זוכר שהוא אמר פעם בכנס: 'אני אישית ארגיש כישלון גדול על כל תלמיד שלי שילך לקדמה'. אמרתי לו: 'תקרא את דוח שושני, האינטגרציה נכשלה. בוא נעשה משהו אחר. כהן אמר: 'אני יודע מה אתם מציעים ואני לא רוצה שתלמידים יישארו בשכונה. כל תלמיד שלי שיגיע לגימנסיה זו תהיה גאווה גדולה בשבילי'. ככה התחיל הסוף שלנו, בעצם. בשנה הראשונה היו לנו 75 תלמידים. ולאחר מכן זה רק הלך וירד. זו היתה ההתחלה של הסוף שלנו. הסתכלנו אחד על השני בפגישות בינינו ואמרנו, זהו. מספיק אחד כזה כדי לחסל אותך. ואחר כך לך תתרוצץ ותחפש מהיכן יבואו תלמידים".

בדיעבד, האם ההנחה שהממסד החינוכי לבדו יכול לסגור פערים אינה נאיבית?

"הנחות היסוד של מערכת החינוך הן הנחות יסוד תרבותיות גזעניות ברובן שאומרות שלא כולם יכולים ללמוד. לא בכל מקום ניתן לקיים פעילות אינטלקטואלית מופשטת. האם זה עניין של אשכנזים ומזרחים? כבר לא. הוכחנו את זה בקדמה. רוב האויבים שלנו היו מזרחים. רוב מנהלי בתי הספר היום הם מזרחים, רוב מנהלי מחלקות החינוך הם מזרחים. לצערי גם הם הפנימו את הנחות היסוד האלה וממשיכים לשרת את אותם מבנים. האם הם רעים? לא. הם באים עושים עבודה טובה ועובדים קשה, אבל הם טועים".

רם כהן מגיב

הכוחות המקצועיים שעבדו בקדמה היו אדירים. הגיעו לשם מיטב האנשים חדורי האידאולוגיה והשליחות. אני יכול להצטער שהפרויקט עצמו לא הצליח, ולו בשל כך שלחלק מאנשי השכונה היתה תקווה שאולי קדמה תסייע להם לצאת מהמעגל שהם נמצאים בו.

במהלך העבודה של קבוצת קדמה בשכונה ביקרתי לא אחת בבית הספר ובוודאי שהיה לי שיג ושיח עם האנשים שם. לא זכור לי שהתנגדתי נחרצות לעבודת קדמה. בהחלט יכולתי לראות את המורכבות של המובילים אותה ואי־יכולתם לנתק את תפיסתם האתנית־לוחמנית מעבודתם החינוכית, שלטעמי פגמה במשהו ביכולתם להוביל הליך בריא יותר. אבל לא אני שאעריך את מובהקות הדבר.

קדמה קלטה 75 תלמידים בשנה הראשונה. כלל תלמידי השכבה ביסודי שניהלתי היו 75. מחצית התלמידים הגיעו מבית ספרי. עם זאת, באזור שכונת התקווה פעלו עוד בתי ספר: עמיאל רמב''ם, הגליל, החיל, כפיר, גולומב, רוקח.  אני מניח שהפריע לפרופ' שטרית, שאותו אני מעריך מאוד, ואני שותף לרבים מאמונותיו ומאבקיו, שלא הייתי שותף מלא להנהגתו, להובלתו הכריזמטית ולקבוצה שהלכה אחריו.

העובדה שבית ספר קדמה לא הצליח להיות אבן שואבת לתלמידים אלה צריכה להיות מופנית כלפי מנהיגי קדמה ולא להפוך את האצבע השואלת לאצבע מאשימה.

להורדת הכתבה: 76.pdf