מלחמת מעמדות בחינוך. פדגוגיה ברוח הג'אז: מניפסט חינוכי מהפכני חדש

הדרך ממלחמת מעמדות לשלום עולמי

כאשר החלטנו שהנושא המרכזי בגיליון ספטמבר יהיה "מלחמת מעמדות: מי יותר חשוב ממה" הורמו כמה גבות בתמיהה. ותיקי המערכת תהו אם לא ראוי שגיליון פתיחת השנה יהיה מפויס יותר, רך יותר, מתאים יותר לאווירת הסתיו הבאה עלינו לטובה. כשם שמתחילים את שנת הלימודים עם מחברות חדשות ועפרונות מחודדים, מוטב להתמקד באותה רוח של התחדשות, שינוי והתחלה שכל כך מאפיינים את ספטמבר, טענו הוותיקים.

לא בלי צדק טענו כך. ימי ראשית ספטמבר אינם ככל הימים. רוצים היינו להאריך ככל האפשר את ימי הכמיהה וההבטחות העצמיות וגיוס הרצון הטוב שמאפיינים את תקוות השנה החדשה. ואולם כאנשי חינוך שגאים בפרופסיה שלהם אנחנו יודעים שלעתים ההדרגתיות אינה מסייעת בהתמודדות אמיצה עם אתגרים. יש מצבי עניינים שבהם נעדיף את הקפיצה אל המים, כלשון המטפורה השגורה, על פני התקדמות אטית, עקב בצד אגודל, מן הרדוד אל העמוק. אנשי חינוך בישראל השסועה, המרירה והמפולגת אין להם שהות לכניסה הדרגתית למכאוביה, להסתגלות נינוחה לתלאותיה. אנו אפופים במציאות והמציאות אפופה בנו. מוטב שנרחיק ראות, שנשתדל ככל אשר לאל ידנו למהול בצלילות הדעת ובניקיון הלב את עכירות מי המריבה שבתוכם אנו חיים. אם כך ננהג, נוכל לסמן לעצמנו ולתלמידינו חופי מבטחים.

מלחמת מעמדות הריהי מושג ששאוב מהגותו של קרל מרקס. קבוצות אנושיות מובחנות, שהאינטרסים שלהן מתנגשים באלה של קבוצות מובחנות אחרות ומצויות עמן במאבק מתמיד שלא כולם יכולים לנצח בו. מימוש אינטרסים של קבוצה א' יבוא לעולם על חשבון מימוש האינטרסים של קבוצה ב'. כך, למשל, בעל ההון שואף לנצל את פועליו ככל האפשר מפני שהוא כפוף בתודעתו לעקרון הרווח המרבי, בעוד שהפועלים מתחרים לשווא זה בזה על מקומות העבודה ועל הקידום בתוכם, בשל התודעה הכוזבת שלהם ואמונתם שהסדרים הכלכליים החברתיים והמבנים הפוליטיים הקיימים כמוהם כחוקי הטבע.

אנו תמימי דעים עם מרקס שמעמדות הם תופעה דינמית. ואולם, בניגוד אליו, איננו משוכנעים שכל סוגי המעמדות נלחמים זה בזה. מלחמת מעמדות פירושה שהנאבקים מודעים למצבם ולשרירותיות שבו, כלומר מאבק בתודעת הסטטוס קוו, "מה שהיה הוא שיהיה". אבל לא רק זה: קבוצה מובחנת יכולה לשנות את עצמה וכך לשנות את מרכיביה וגם להפך: מרכיביה יכולים להשתנות ובכך להנהיג אותה, את הקבוצה כולה, לשינוי. מעמד המורה, למשל, סוגיה שנבחנת בגיליון זה בכמה מאמרים וראיונות, מצויה בתהליך שינוי (חיובי לדעתנו) שמתחולל תוך כדי מאבק. מאבק "חיצוני" (תנאי שכר, רפורמות מבניות וכיוצא באלה) ומאבק "פנימי" (תפיסות דינמיות של הוראה, עידוד יוזמות מורים, העלאת קרנה של ההוראה הפרטנית, פורומים עצמאיים של מורים וכיוצא באלה). אפילו כאשר אנחנו — בגיליון זה — מתבוננים על מעמדות בקצוות החלשים ביותר בחברה הישראלית (חינוך מיוחד בלוד ובקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב) אנחנו רואים שמאבקים מוצלחים לא בהכרח מופנים החוצה, כנגד או על חשבון קבוצות אחרות, אלא בראש ובראשונה פנימה, אל התודעה ולא בהכרח אל ההוויה.

מרקס קבע שההוויה (המציאות המטריאלית האובייקטיבית) קובעת את התודעה. גיליון זה של הד החינוך מלמד שגם ההפך נכון. כאשר פרופ' מרתה נוסבאום קוראת לנו להעדיף את לימודי הרוח, את האוריינטציה נטולת התכלית המעשית, ייתכן מאוד שהיא הרבה פחות תמימה ממה שאפשר לחשוב. גם אנחנו, כמו נוסבאום, קוראים לשיבה אל הרוח ולנטישת בלעדיותו של הרווח. שהרי עקרון הרווח, שהוא בעצם מבחן התוצאה, מבחן השורה התחתונה, מבחן התכל'ס, הוא המנוע לכל מאבק שהוא. נטישתו ולו החלקית, האוטופית והזמנית ככל שתהיה, יש בה ממד של חירות. תהא חירות זו נחלתנו לפחות בזמן הקריאה בגיליון שלפנינו.

ישראל שורק, עורך. 

להורדת הגיליון המלא: Book0917.pdf