משמעת או משמעות

אין מחלוקת על התופעה: בעיית המשמעת היא הבעיה הקשה, המעיקה והדחופה ביותר בבתי הספר שלנו. היא מקשה על ניהולם התקין, למעשה אינה מאפשרת אותו. שיעורים קוֹרסים עקב הפרעות מסוגים שונים; מורים ומנהלים חווים מצוקה וחוסר אונים בכיתות ומחוצה להן. אולי לא בכל בתי הספר, אך ברובם. למעשה בעיית המשמעת הפכה שגרתית עד כדי כך שאיננו מבחינים בה. רק כאשר מבקרים בבתי ספר במדינות אחרות מבינים עד כמה היא חריפה. הבעיה אינה אלימות קיצונית נוסח קולומביין (תלמיד יורה בתלמידים ובמורים), אלא אי־שיתוף פעולה ברמה כזאת או אחרת עם צורת החיים של בית הספר - החל בהפרעות קלות בשיעור, עבור בהיעדרויות (עם או בלי "פתק מההורים") וכלה בסירוב למלא הוראה של מורה. יש מחלוקת על המשמעות של התופעה: מה גורם לה, ולְמה היא גורמת או אמורה לגרום. האם נוער שהושחת בשל נורמות חברתיות פגומות הוא שגורם לבעיית המשמעת, ולכן יש לחנכו באמצעות בית הספר, או שמא בית הספר עצמו הוא הגורם העיקרי לבעיית המשמעת (בעיית המשמעת היא בעיית משמעות), ולכן יש למצוא ולהמציא לו חלופה הולמת? האם יש לשקם את הסמכות ההורית במשפחה ואת הסמכות המורית בכיתה, או להרפות סמכות ולהתיר לצעירים לנהוג על פי שיקול דעתם? את הפרשנויות השונות לבעיית המשמעת אפשר למקם על הצירים הבאים: 

על הציר האנכי, ציר הפסיכולוגיה, מתמקמות עמדות שונות הנוגעות לגידול ילדים במשפחה, בבית הספר ובמקומות אחרים. קוטב אחד של הציר הזה גורס "להתיר", כלומר מצדד בחינוך מתירני שמצמצם את הכפייה של מבוגרים על צעירים למינימום הכרחי. קוטב אחר גורס "לכפות", כלומר מצדד בחינוך סמכותי המבוסס על כפייה נטולת רגשות אשם. על הציר האופקי, ציר הסוציולוגיה, מתמקמות עמדות שונות ביחס לחלקו של בית הספר בבעיות המשמעת ועל המשתמע מכך. קוטב אחד גורס "להפוך" את בית הספר, כלומר לחולל מהפכה חינוכית שתמציא סביבות חינוכיות חדשות המעניינות ומאתגרות צעירים. קוטב אחר גורס "לשמר", כלומר לחזק את יסודותיו של בית הספר ולסגל אליו את התלמידים. עוז אלמוג ותמר אלמוג מתמקמים על ציר הפסיכולוגיה במרחק כלשהו מ"לכפות". הם סבורים שההורים והמורים מתירים לילדים לעשות "מה שבא להם", וכי יש לשים לזה גבול. על ציר הסוציולוגיה הם מתמקמים בקוטב של "להפוך". לדעתם, בית הספר הוא שגורם לבעיות המשמעת, משום שלבית הספר אין משמעות בעיני התלמידים, ולכן יש להחליף אותו במוסד אחר, מתאים יותר לצעירים ולחברה שלנו. חיים עומר, בניסיונו לבסס עקרונות ל"סמכות חדשה" של הורים במשפחה ושל מורים בכיתות, מתמקם במרכזו של ציר הפסיכולוגיה. על ציר הסוציולוגיה הוא קרוב לקוטב של "לשמר", כלומר רואה בבית הספר נתון שיש להסתגל אליו. אליעזר יריב מתמקם קרוב לקטבים של "לכפות" ו"לשמר". הוא טוען שהדרך היעילה ביותר להחזיר את המשמעת לבתי הספר שלנו היא מדיניות של יצירת משבר שילחץ על המנהלים. אלפי קוֹן מתמקם בעמדות הפוכות. לדעתו הניסיון להשיג משמעת הוא הבעיה ולא הפתרון. עמוס רולידר ומיטל אוחיון מתמקמים קרוב מאוד לקוטב של "לכפות" ולקוטב של "לשמר". הם מציעים כללים ברורים והנחיות מעשיות לטיפול בבעיות משמעת ואלימות. חיים עמית מחפש דרך אמצע על ציר הפסיכולוגיה - בין "נבוט" ל"סמרטוט". יוסף אבינון חותר לחינוך השואב את סמכותו מהתכונות ומהידע של המורים. למורים בעלי סמכות כזאת אין בעיות משמעת בבית הספר. אפשר, אם תרצו, להתנחם במאמרה של ארנת טורין: בקולנוע הישראלי המצב גרוע יותר. גם דניאל גולמן, אביהן של האינטליגנציה הרגשית והאינטליגנציה החברתית, תורם תובנות רלוונטיות. בשיחה עם הד החינוך הוא אומר שחינוך הממוקד בטיפוח שתי האינטליגנציות הללו הוא הדרך להתמודד עם בעיות המשמעת והאלימות בבתי הספר. בעיית המשמעת בבתי הספר אינה מנותקת לחלוטין מהשביתה הנוכחית של מורי ארגון המורים. התמודדות יומיומית עם בעיות משמעת ואלימות בבתי הספר ושכר נמוך הם הגורמים העיקריים לשביתות המורים. השביתות בתורן פוגעות ביציבות של בתי הספר, ומגבירות את בעיות המשמעת. הסתדרות המורים העדיפה משא ומתן קשה ויסודי עם האוצר על פני שביתה. בריאיון להד החינוך מסביר מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסי וסרמן, את הקשיים העומדים בדרכה של הרפורמה "אופק חדש", ומגיב על הביקורת כלפיה. הד החינוך הנוכחי מציין עשור למותו של הוגה הדעות והמחנך הגדול פאולו פריירה. שלוש נשות חינוך, חגית גור, נעמי דה־מלאך ונירה מאי, שחקרו את הגותו ומיישמות את עקרונותיה בעבודתן החינוכית, כותבות עליו. המאמרים, הכתבות והמדורים שלנו - "הד מקומי", "הד עולמי", "הד תרבותי", "מחזיקים כיתה", "חינוך דיגיטלי", "הוראה במיטבה", ו"אקטואליה" - מספקים ידע ורעיונות מעוררי מחשבה על היבטים שונים של החינוך. מערכת הד החינוך מאחלת לכם קריאה מהנה ומועילה. 

יורם הרפז, עורך. 

להורדת הגיליון המלא: HED_2007_10.pdf