מסע אל הכאוס של תכנון הלימודים

בין התכניות למציאות
המצב הבסיסי הוא כזה: מצד אחד יש ילדים ומצד אחר מבוגרים. המבוגרים רוצים לחנך את הילדים באמצעות הקניית ידע. לשם כך הם הקימו מוסדות מיוחדים – בתי ספר. בבתי הספר מורים מחנכים תלמידים באמצעות ידע. את הידע שבאמצעותו מורים מחנכים תלמידים בוחרת המדינה על ידי משרד מיוחד – משרד החינוך. למשרד החינוך יש אגף מיוחד – האגף לתכנון לימודים, שתפקידו לבחור את הידע המיועד להוראה וללמידה ולארוז אותו בחבילות מיוחדות: תכניות לימודים. תכניות הלימודים כוללות ידע מעובד עם הוראות הפעלה למורים. לאחר שילדים רכשו במשך 12 שנים ידע ארוז בתכניות לימודים הם נפרדים מבית הספר כבוגרים עתירי ידע וסקרנות לידע נוסף.
הגיוני ופשוט, ובכל זאת לא עובד. למה תכניות הלימודים אינן מצליחות להקנות לתלמידינו ידע וסקרנות לידע נוסף?
תכניות הלימודים תלויות בהרבה מאוד גורמים – במטרות, בתכנים, בארגון התכנים, במורים, בתלמידים, בבית הספר, בחברה. כל גורם כזה מביא עמו בעיות ומשבש את התכניות.
המטרות של תכניות הלימודים אינן מוגדרות. איזה ידע אנחנו רוצים להקנות לתלמידינו – ידע מעשי ומועיל, ידע משכיל ומרומם, ידע אישי וחווייתי? כאשר מטרת החינוך־באמצעות־ידע אינה ברורה, תכניות הלימודים מאבדות כיוון והשפעה; התכנים של רוב תכניות הלימודים מרוחקים מעולמם של תלמידים. תלמידים, כמו מבוגרים, אינם עסוקים בחפיפת משולשים או במבנה הבלדה; הם עסוקים בשאלות "מהחיים" – שאלות שיש להן זיקה לניסיונם. שאלות "מהחיים" עשויות לעורר עניין בתכנים שנלמדים בבית הספר, אבל יש להגיע אליהם דרך העניין הראשוני של התלמידים. כאשר תכניות הלימודים אינן מחוברות לתכניות החיים של התלמידים, הן חסרות משמעות ועניין; ארגון התכנים במקצועות לימוד רבים, הנלמדים בזה אחר זה לצורך שינון ובחינה, מוציא מהם את שארית העניין שיש בתכניות הלימודים; תכניות הלימודים המונחתות על המורים כדי שילמדו אותן לקראת הבחינות אינן מעוררות במורים התלהבות מיוחדת. מורים שאינם נלהבים לקראת תכנית הלימודים שהם מלמדים אינם יכולים להדביק תלמידים בהתלהבות לקראתה; התלמידים אף פעם לא השתגעו על תכניות הלימודים שבית הספר מציע להם, אבל בעבר הייתה עליהם מורת מבוגרים ומורים. בשנים האחרונות הם מורדים, לא מוכנים יותר לשחק את משחק בית הספר. בעיות המשמעת, שהן בעיקרן בעיות משמעות, אינן מאפשרות יישום יעיל של תכניות הלימודים; גם המבנה של בית הספר תורם את חלקו לחיסול העניין בתכנית הלימודים. משטר הלמידה שהוא כופה על התלמידים הופך אותה לשטחית ומאוסה; החברה הישראלית המשוסעת והספקנית אינה מעניקה תמיכה לתכניות הלימודים ולא לתכנית ליבה מחייבת. המשפחות אינן משדרות לילדיהן שבית הספר הוא מוסד חשוב ושתכניות הלימודים חיוניות להתפתחותם.
בנסיבות הללו סיכוייהן של תכניות הלימודים – שהן לעתים קרובות מושקעות וטובות – להקנות לתלמידים ידע וסקרנות לידע דלים למדי. כדי לתת סיכוי לתכניות הלימודים, צריך להגדיר מחדש את מטרותיהן ואת הסביבה שבה הן פועלות.
יורם הרפז, עורך. אי מייל: yorhar@netvision.net.il 

להורדת הגיליון המלא: HED_2010_02.pdf