חינוך במשבר סביבתי?

נניח שמדעני הסביבה צודקים (קשה להניח שלא; הסימנים בכל מקום) וכדור הארץ אכן נתון בסכנת הכחדה עקב מעשיהם של בני אדם. איך זה צריך, אם בכלל, להשפיע על מערכת החינוך שלנו - על ההוראה והלמידה בבתי הספר?

מצד אחד, האם בכל פעם שמופיעה עוד סכנה (וסכנות הרי לא חסרות: מלחמות, אלימות, פערים, ירידה מהארץ) נשנה את החינוך  בבתי הספר שלנו? מצד שני, זו לא “עוד סכנה”; זו סכנה “מסדר שני” - סכנה שמאיימת על הכדור כולו, סכנה שחלק גדול מהסכנות האחרות נובעות ממנה או מועצמות על ידה. אי־אפשר להתעלם מסכנה כזאת! מצד שלישי, ממתי סכנות מסדר כזה או אחר עניינו את בית הספר? בית הספר, כמעט על פי הגדרה, הוא סביבה נטולת הקשר, מנותקת מהעולם; הוא מבוֹדד ילדים, מורים ותכנים ועושה מהם “חינוך”. אם נכניס את העולם לבית הספר, הוא לא יהיה בית ספר! מצד רביעי, האם אין כאן הזדמנות להחזיר את בית הספר לעולם, כלומר לנסות להציל לא רק את כדור הארץ, אלא גם את החינוך?!

חוזר מנכ”ל שיצא בתחילת שנת הלימודים הזו הכריז עליה כעל “שנה ירוקה” וכתב את הדבר הנכון: “פיתוח ערכים להגנת הסביבה אינו עוד מקצוע בסל המקצועות הבית־ספריים, אלא יסוד מארגן הכרחי של החינוך בימינו. לפיכך נחוץ מודל בית־ספרי חדשני ליישומו תוך התבססות על שילוב רב תחומי של הקיים בכל תחומי הלימוד [...]. היערכות בית־ספרית ראויה לקידום חינוך לפיתוח בר קיימא מעניקה מענה למטרות רבות, הן מן ההיבט הקוגניטיבי הנוגע לתכנים ולמיומנויות למידה וחשיבה, ובכלל אלה חקר ופתרון בעיות, והן מן ההיבט הריגושי, הערכי וההתנהגותי, בדגש על חינוך לסובלנות, לאהבת האדם, לפיתוח חמלה וסולידריות, למעורבות חברתית, לאזרחות, וכן להכרה שאנו חיים בעולם של תלות הדדית”. מצוין. אך האם משרד החינוך מתכוון לכך ברצינות, האם הוא רוצה ומסוגל לתרגם את הדברים הנאים הללו לעשייה בבתי הספר? “היערכות בית־ספרית ראויה לקידום חינוך לפיתוח בר קיימא” מחייבת היערכות רצינית של משרד החינוך. אין סימנים להיערכות כזאת, ואם יש היערכות, הגיליון הזה של הד החינוך מבקש להאיץ בה - לתת לה דחיפה ותוכן.

בריאיון הפותח מסביר אילון שוורץ, מקימו ומנהלו של “מרכז השל: המכון הישראלי לחשיבה ומנהיגות סביבתית”, מהו חינוך סביבתי. לדעתו חינוך סביבתי הוא חינוך טוטלי שמקיף את כל מקצועות הלימוד, נוגע בכל הממדים של הנפש ומוּנע על ידי סולם ערכים אלטרנטיבי. רק חינוך סביבתי טוטלי יהווה תגובה חינוכית הולמת לאתגר הסביבתי הטוטלי שאנחנו ניצבים מולו; ליה אטינגר מעמידה את “החינוך לקיימות” על טיפוח מוטיבציות אלטרנטיביות: מוטיבציות של השתתפות במקום תחרות, של דאגה לכלל במקום דאגה לעצמי, של חתירה למשמעות במקום לכוח ולבעלות; אריה ונגר מסביר שחינוך סביבתי אינו חינוך מדעי במהותו אלא חינוך מוסרי. החינוך הסביבתי, הוא טוען, מציע למערכת החינוך תוכן חדש לחינוך ההומניסטי־יהודי־ציוני שהתרוקן; מוטי ליברמן מעניק תוקף לחינוך הסביבתי בישראל ומגדיר את המטרות ואת האמצעים שלו; זאב שטסל מגדיר את הליבה של תכנית הלימודים הסביבתית; אורלי פלד מתארת את השלבים בהתפתחות התודעה הסביבתית ואת השפעתם על החינוך הסביבתי; דניאל מישורי מוביל סיור בין מושגי המפתח של השיח הסביבתי; אילן פרנקל כותב על “בתי ספר ירוקים” שנותנים לחינוך סביבתי מקום מרכזי בתכניות הלימודים שלהם. יש יוזמות - אין תקציבים, יש נכונות - אין מורים, יש חדשנות בבתי הספר - אין חדשנות במערכת החינוך. ולמרות זאת ובגלל זאת - יש תקווה; אורית ברג מספרת על בית ספר אחד קטן שמעז: בית ספר “אפק” בראש העין פיתח תכנית לימודים סביבתית והמציא מודל שמוביל בתי ספר אחרים; זאב שטסל כתב מילון של עשרה מושגי מפתח בשיח הסביבתי.

בהמשך לנושא המרכזי משתפת מיכל כרמון, מורה בבית הספר “ליד האוניברסיטה” בירושלים, בחוויות מטיול שנתי. החוויה העיקרית שלה מתייחסת לפער בין מורים לתלמידים שנחשף בטיול. טימי בן יוסף, מנהל גף תכנים בתחום של”ח וידיעת הארץ, מתאר קווים לדמותו של הטיול השנתי החדש כפי שחוברו בידי ועדה מקצועית שטיפלה בנושא.

איילת פישביין עשתה תחקיר על שוק ספרי הלימוד הפרוע. “הפקת חומרי לימוד - ובעיקר ספרי הלימוד - הופרטה כמעט לגמרי ויצרה שוק מבוזר, אקלקטי, שצרכניו מתקשים למצוא בו את הידיים והרגליים”, היא כותבת. אריה דיין פרץ את השתיקה התקשורתית התמוהה סביב ספרם המעמיק והמערער של אריאלה אזולאי ועדי אופיר. דמוקרטיה וכיבוש, הם אמרו לו, לא הולכים ביחד, או בעצם - כן הולכים ביחד.

המדורים הקבועים שלנו - “מחזיקים כיתה”, “חינוך דיגיטלי”, “אלטרנטיבות”, “כן אדוני השר”, “דילמות על הקו”, “מדברים חינוך”, “תגובות”, “בהמשך לדברים” - עובדים כרגיל ומציעים זוויות מגוונות להתבוננות על העשייה החינוכית. המדור “הד תרבותי” מרחיב את היריעה - אין חינוך בלי תרבות, ולהפך.

רוב התגובות בכתב ובעל פה שמגיעות למערכת הד החינוך משבחות את רמתו של כתב העת; חלקן מציינות שהרמה תובענית. אנחנו מודעים לכך ואיננו עושים הנחות. הד החינוך תובע מכם זמן ומאמץ. כדי להפיק ממנו תועלת צריך לשים את שאר העניינים בצד. אי־אפשר לדפדף ולרפרף, צריך להשקיע. נשמח לקבל מכם תגובות מכל סוג שיסייעו לנו לסייע לכם ולחינוך בישראל.

יורם הרפז, עורך. אי מייל: yorhar@netvision.net.il

להורדת הגיליון המלא: HED_2008_10.pdf