הכשרת מורים מחפשת דרך

הכשרה מסובכת ומדוכדכת
כל העניינים שקשורים לחינוך מסובכים עד ייאוש. עניין אחד כזה הוא הכשרת מורים. הכשרת מהנדסים, משפטנים או רופאים, למשל, פשוטה יחסית; הכשרת מורים היא עניין מסובך.
קחו לדוגמה את מטרת הכשרת המורים – היא לא ברורה. מדוע? כי אין חינוך אחד אלא כמה "חינוכים": חינוך אחד רוצה לסגל את התלמידים לחברה והוא בעד הישגים; חינוך שני רוצה לעצב את אופיים של התלמידים והוא בעד ערכים; חינוך שלישי רוצה לפתח את הייחוד של כל תלמיד והוא בעד מימוש עצמי. כל חינוך זקוק למורה אחר; כל חינוך מגדיר אחרת את "המורה הרצוי". הכשרת המורים אינה יודעת איזה מורה להכשיר, לאיזה דימוי של "המורה הרצוי" לכוון את עצמה. לרוב היא מכשירה ל"מורה מסגל" (הישגים), אך מדברת בשבחי "המורים הרצויים" האחרים – מורה מעצב (ערכים) או מורה מפתח (מימוש עצמי).
או קחו לדוגמה את בעיית המלכוד של הכשרת המורים: המורה־מחנך עובד בעיקר עם אישיותו ולא עם ידע ומיומנויות שרכש בהכשרת מורים. אם אישיותו של המועמד להוראה אינה מתאימה – אין לו תשוקה ויכולת לפתח את חשיבתם ותכונותיהם של תלמידיו באמצעות תחום הידע שהוא מלמד – אין הכשרה בעולם שתוכל לפצות על כך. אישיות מביאים מהבית; קשה לפתח אותה בהכשרה מקצועית. אבל אם למורה־מחנך יש אישיות מתאימה, ספק אם הוא זקוק להכשרת מורים, לבטח לא להכשרה ארוכה כל כך ומנותקת מהכיתה.
למלכוד העקרוני (הכשרה לא תעזור למי שאין לו אישיות; מי שיש לו אישיות לא צריך הכשרה) מצטרף קושי מעשי: בגלל מעמדו הירוד של מקצוע ההוראה לא מגיעים להכשרת המורים מספיק מועמדים בעלי אישיות מתאימה (מה שמכונה "אנשים טובים"). הכשרת המורים עומדת חסרת אונים לנוכח מציאות זו.
ואחרי שמגיעים מועמדים טובים יותר או פחות יש בעיה עם תכנית הלימודים. באיזה יסוד על תכנית הלימודים של הכשרת המורים להתרכז: במקצועות שהמורים לעתיד אמורים להורות, במבואות לענפי החינוך, בדרכי הוראה, בחשיבה על התנסות בכיתה? הכשרת המורים מתקשה להחליט, והיא רוקחת כל מיני תערובות מקריות מהיסודות הללו.
עם תכנית לימודים כזאת או אחרת, הכשרת המורים לא הצליחה לפתח זהות מיוחדת. הכשרות מקצועיות אחרות פיתחו דפוסי הוראה ולמידה מיוחדים המותאמים למקצוע: הכשרת רופאים – ליד מיטת החולה; הכשרת משפטנים – הידַיינוּת והגנה על תיקים; הכשרת אדריכלים – תכנון מבנים; הכשרת טייסים – סימולציות. והכשרת המורים, שהוראה ולמידה הן העניין שלה, עושה הוראה ולמידה נעדרות זהות מיוחדת – הוראה המבוססת על דיבור ולמידה המבוססת על שמיעה.
ומדוע הכשרת המורים לא פיתחה זהות מיוחדת? משום שהיא מכשירה למוסד (בית ספר) ולתפקיד (מורה) שעושים הוראה ולמידה בלא זהות מיוחדת (הוראת־הרצאה ולמידת־שינון משעממות ולא יעילות).
וכאן, בנקודה זו, נמצאת הנקודה הארכימדית שעליה אפשר להציב את המנוף לשינוי: הכשרת מורים, כמו כל ההכשרות בעולם, מותנית במוסד ובתפקיד שאליהם היא מכשירה. אם רוצים הכשרה אחרת צריך לשנות את המוסד (בית ספר) ואת התפקיד (מורה) שאליהם היא מכשירה. אם נבנה מוסדות חינוך חדשים ותפקיד חדש למורים־מחנכים, נשנה ממילא את הכשרת המורים. זו כמובן משימה גדולה, אך בשטח יש התחלות ובחברה יש דרישה, ולא צריך להספיק הכול בקדנציה אחת. אפשר לסמן מטרה (המילה "אופק" נתפסה על ידי הקדנציה הקודמת) ולהתקדם אליה. עד אז תתנהל הכשרת המורים במוסדותיה (מכללות להוראה ובתי ספר לחינוך באוניברסיטאות), מסובכת ומדוכדכת.
יורם הרפז, עורך. אי מייל: yorhar@netvision.net.il

להורדת הגיליון המלא: HED_2009_12.pdf