היסוד המודחק

מין דילמה
יש שתי גישות ליחס למיניות בכלל ולחינוך המיני בפרט בבית הספר והן מעלות דילמה מהותית בנוגע למטרת החינוך שלנו. לפי גישה אחת, בית הספר לא ערוך להתייחסות למיניות ולחינוך מיני; הוא לא בנוי לזה. בית הספר בנוי להוראה של מקצועות הלימוד. אין לצפות מבית הספר לעסוק בהיבטים שונים של המיניות ובחינוך מיני כשם שאין לצפות לכך, למשל, מבית חולים. מה תגידו לאדם שחזר מבית חולים לאחר טיפול, נניח בידו השבורה, והוא מתלונן שלא הקשיבו שם למצוקותיו ובכללן למצוקותיו המיניות? תגידו לו בוודאי: "אדוני, זה לא מתפקידו של בית החולים, הוא לא בנוי לטיפול במצוקות הנפשיות והמיניות של אנשים. לשם כך יש מסגרות אחרות". וכך גם בית הספר. הוא בנוי להוראת מתמטיקה, היסטוריה וכו', ולא להתייחסות למיניות ולחינוך מיני. אתם רוצים התייחסות למיניות וחינוך מיני? אז שנו את הייעוד ואת המבנה של בית הספר – את תכנית הלימודים, את דפוס ההוראה, את שיטת ההערכה, את המבנה הפיזי; ושנו גם את הכשרת המורים.
האגף הקיצוני של גישה זו אומר גם שבית הספר לא רק שאינו בנוי לעיסוק במין, הוא גם לא צריך לעסוק בו. בית הספר אינו צריך לחדור לנפשותיהם של התלמידים (והמורים), לבטח לא לפינות המוצנעות שלהן. לבית הספר יש מטרה חשובה ועליו להתרכז בה – להקנות לצעירים ידע, מיומנויות והרגלים שיסייעו להם להשתלב בחברה ולהתקדם בה. זה הכול. בחברה עתירת הידע והתחרותיות של ימינו יש למטרה זו חשיבות רבה במיוחד.
לפי הגישה השנייה, בית הספר יכול וחייב לעסוק במופעיה השונים של המיניות; עליו לטפל במה שחשוב לצעירים ולמבוגרים. הצעירים "שטופים" במין ולמבוגרים יש עניין לנווט את יחסם של הצעירים לנושא זה. יתר על כן, כאשר בית הספר מתעלם מנושא זה, הוא פוגע ביכולתם של התלמידים ללמוד בבית הספר באופן יעיל, שכן המיניות קיימת ולוחצת, וכאשר מתכחשים לה מתכחשים לתלמידים ומנכרים אותם לבית הספר. יתרה מזו, כאשר מתכחשים למיניות אי־אפשר למנוע את המופעים ההרסניים שלה – אלימות, ניצול, הריונות מוקדמים, מחלות, חרדות ועוד. אם התייחסות מקיפה ושיטתית למיניות מחייבת כמה שינויים מבניים בבית הספר ובהכשרת מורים, אז בסדר, נעשה אותם. המטרה במקרה זה מקדשת את האמצעים. והמטרה – עיסוק במיניות והכוונתה – חשובה במיוחד בחברה שלנו שבה ההתבגרות המינית הביולוגית מקדימה לבוא, ההתבגרות המינית הפסיכולוגית מאחרת לבוא, והמין נגיש ונוכח בכל פינה.
בגיליון הזה של הד החינוך שלטת, כצפוי, הגישה השנייה, אך הוא אינו מבטל את הגיונה של הגישה הראשונה.
ובסופו של דבר סוגיית היחס למיניות בבית הספר נוגעת למטרת החינוך: האם מטרת החינוך היא להקנות לצעירים ידע אקדמי מועיל או לעצב את אישיותם ואת יחסם לחיים (ובכלל זה למיניות)? למשרד החינוך אין עמדה בסוגיה מהותית זו. הוא מנהל ומתנהל תוך כדי עקיפת השאלה העיקרית הנוגעת למטרת החינוך בימינו. הוא מחפש "לעשות מכה" – איזה מהלך שידהים את הציבור ואת התקשורת, למשל מִחשוב ההוראה והלמידה. אבל את שאלת מטרת החינוך, כמו את המיניות, אי־אפשר לעקוף ולהדחיק. צריך להתייצב מולה.
ותוך כדי כך הסתיימה לה עוד שנת לימודים. מערכת הד החינוך מאחלת לכם חופשה מבריאה ומהנה. אתם זקוקים וראויים לה.  
יורם הרפז, עורך. אי מייל: yorhar@netvision.net.il

להורדת הגיליון המלא