קלישאות, מוסכמות והבלים מקובלים. לא ידעתי שזה מובן מאליו (יולי 2017)

לא מכינים ילדים לעתיד

(וּודאי שלא מחנכים לעבודת צוות)

"צריך לתת לילדים כלים לחיים, ולא להעמיס עליהם תכנים"; "צריך לתת להם חכות ולא דגים!" נכון ששמעתם או אמרתם את המשפטים הללו עשרות פעמים בחייכם? נכון שרק לעתים רחוקות עצרתם לחשוב אם הם אמתיים ומה בעצם המשמעות שלהם? יש אמירות כמו "חשוב לייצג את כל גוני האוכלוסייה" או "חינוך צריך להיות מבוסס על חוזקות" שנראות לנו ברורות מאליהן, ממש כמו "מה שלא דווח - כאילו לא נעשה".

לא. המשפטים האלה לא בהכרח אמתיים. מפתה לכתוב שהם בהכרח לא אמתיים, אבל אסתפק באפיון שלהם כקלישאות. סיסמאות. דקלומים. בגיליון הזה של הד החינוך אנחנו טוענים שיש סכנה של ממש בקלישאות, מפני שעל בסיסן אנו נוטים לרקום השקפת עולם שלמה.

בעבר, כאשר קומיקאים רצו להתל במורים וללעוג להם (ראו עד כמה זה מאפיין קבוע בסדרות טלוויזיה למתבגרים), הם השתמשו בלשון מליצית ומנופחת ובעיקר בטון מליצי ומנופח. לפעמים זה גם הצליח להם וצחקנו. מה בעצם הצחיק אותנו? בעיקר הפער בין תחושת החשיבות העצמית שביטאו מורים סטריאוטיפיים אלה לבין דימויָם הנמוך בהרבה בעיני תלמידיהם.

קלישאות אינן מצחיקות במיוחד, משום שהן נראות לנו מובנות מאליהן בהקשרי דיון רבים. לכן הן כל כך מדאיגות. הרבה פעמים אנשי חינוך נוטים בעצמם לאמץ קלישאות שמופנות אליהם מבחוץ. בדרך זו הם מוותרים על חלק מעצמיותם, וזה מקומם שבעתיים.

הנה דוגמה: אחד הסרטונים הנפוצים ביותר ברשת ואחד האהובים ביותר, לצערי, מכניס אותנו אל אולם המשפט. צעיר אפרו־אמריקאי פונה אל חבר מושבעים בכתב האשמה חריף נגד הנאשם: החינוך. מוצג התביעה שלו הוא דג בצנצנת. הצעיר, כריזמטי וחריף לשון, פותח ואומר כי בעוד שהעולם כולו השתנה - החינוך נותר מאובן וקפוא. הוא, החינוך, נותר שמורת טבע של ימים שחלפו מן העולם.

ובכן, ייתכן מאוד שחינוך כיתתי סטנדרטי אכן מיצה את תפקידו ההיסטורי. ייתכן מאוד שאין כל היגיון שילד לומד הכול עם בני גילו הכרונולוגי, מגיל הגן ועד כיתה י"ב. אולם הטענה שהחינוך השתנה פחות מפרקטיקות אנושיות אחרות היא טענה כוזבת בעליל. שוק הירקות, בית החולים וביקורי הרופא, בית המשפט עם גלימות המשפטנים, אולמות ההרצאה באוניברסיטאות, המאפייה - כל אלה השתנו הרבה פחות מן החינוך. אני, ששמעתי הרצאות בנות 45–90 דקות ממוריי, אומר לכם שהחינוך, לרבות החינוך הפרונטלי בכיתות, השתנה ללא היכר.

ועתה נחזור אל המשפטים שפתחתי בהם: האם עלינו לתת לילדים "כלים לחיים", "כלים לעתיד"? נברר תחילה במה מדובר בעצם. כלים - כמו עיפרון ועט לכתיבה, מגל לקציר, טרקטור לחריש, מזלג לאכילה, סיר לבישול, מזחלת לשם ניידות בשלג? כלומר, אם לפרקטיקות רבות נחוצים כלים מתאימים - איזו מין פרקטיקה היא ה"חיים"? איזו מין פרקטיקה היא ה"עתיד"?

כלי מועיל בהקשרי חיים רבים הוא ידע הקריאה והכתיבה. כדי לקרוא את אפלטון במקור, הכלי היעיל ביותר הוא בקיאות ביוונית עתיקה. כדי לקרוא הוראות להפעלת מדיח כלים, הכלי הטוב ביותר הוא אנגלית טכנית ברמה נמוכה. אמרו לי מהי "פרקטיקת החיים", מלאכת החיים, ונחשוב יחד מהם הכלים המתאימים לה. ובכלל ראוי שנשאל את אומרי הקלישאה הזאת: האם אתם מבינים טוב ממני מהם כלים וכיצד מייצרים אותם? האם אנו עצמנו הצלחנו כל כך בחיים וראינו בהם אושר, עד כי עכשיו נלמד אחרים איך עושים זאת? האם מישהו גילה כלים טובים יותר מהיכולת לשמש השראה דרך אותנטיות וענווה?

מה רבות הקלישאות שאינן עושות אלא את אשר עושה המשאבה. מנפחות ומרוקנות עוד יותר את החלול ממילא. לא את כל הקלישאות ראוי למגר. חלקן חינניות וחיוניות לטקסים לשוניים שונים. חופש הביטוי חל גם, ובעצם בעיקר, על הבלים למיניהם. ובכן, אם נגזר עלינו לתבל לשוננו בקלישאות - שיהיה! ובלבד שלא נתייחס אליהן - ואלינו - ברצינות מוגזמת.

ישראל שורק, עורך. 

להורדת הגיליון המלא: Hed_0717.pdf