השראה ושאר רוח (ספטמבר 2016)

השראה ושאר רוח

מי אינו מעוניין לקבל השראה? מי אינו מעוניין ששאר רוח ינחה את חייו?

מהי בעצם ההשראה הזאת, שהכול מדברים על אודותיה ומאיימים להפוך אותה לקלישאה? המעיין במאמרים המגוונים בגיליון הזה יבחין שלפחות שלושה כיווני התבוננות שונים על השראה ושאר רוח משמשים בהם בערבוביה.

האחד, הלך נפש מיוחד ונדיר. תחושה פנימית של השתאות ושגב, התרוממות רוח ומנוחת הרוח. משהו שקרוב במידת מה למה שמכנים בימינו "מוזה". כאשר מתאר ישעיהו את דמות המנהיג באחרית הימים, השראה היא מאפיין בסיסי שלו: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה" (ישעיהו יא, א).

הפשר השני הוא השפעה עמוקה, יציבה ומתמשכת של משהו או מישהו עלינו. ביאליק, למשל, (בפואמה "המתמיד") מייחס למוסד בית המדרש השראה קיומית ומתמשכת על האומה כולה: "אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן /מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים/ בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ/...וְכֹחַ בַּרְזֶל לָשֵׂאת יַד כָּל־עָמָל.../... הוי, אָח נַעֲנֶה! אִם לֹא־תֵדַע לְךָ כָּל־אֵלֶּה / אֶל בֵּית הַמִּדְָרשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן".

הפשר השלישי רואה בהשראה מופת אנושי ממשי, שנוכח בלבנו, מאתגר את שכלנו ומכוון את מעשינו. הפשר הזה מעצים את הפשר הקודם (השפעה), אבל גם חורג ממנו, מפני שיש לו תביעה לבלעדיות. אין מדובר בהשפעה אחת מני רבות אלא במצפן אנושי ממש. כאשר אליהו מעביר את שרביט הנבואה לאלישע מבקש האחרון, לא פחות, את שאר רוחו של הנביא הפורש: "וַיְהִי כְעָבְרָם, וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל־אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי־שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" (מלכים ב ב, ט).

ועוד תובנה העולה מן הגיליון: רבה מאוד היא הכמיהה להשראה ולשאר רוח בימים אלה. דומה שכולנו מבקשים להיאבק בסתמיות, באוטומטיות, בשגרה שאינה מרוממת את לבנו וביום יום שאינו מרחיב את אופקינו. אליה וקוץ בה: השראה נדמית לרבים כפתרון קסמים. דאוס אקס מכינה. לכן, באופן פרדוכסלי, היא עשויה להיות מסוכנת ובלתי רצויה, כי היא מזמנת, לכאורה, הלך רוח פסיבי. שאו עיניים סביבכם ותוּרו / בסוף הוא יצוץ לו, הגורו! עלינו להישמר מסכנת הפסיביות ומסכנה אחרת חריפה ממנה: השראה יכולה לסייע לרוע, לא רק לטוב, לקנות אחיזה בלבבות. לפיכך, לא ההשראה לבדה תכונן את הטוב בעולמנו.

כדי לשמור על אנושיות, כדי לנהוג בחמלה ובצדק, כדי להיות אנשים טובים יותר, אנו זקוקים גם לדרך וגם למדריכים נוסכי השראה. עלינו לבקש את ההשראה לא כמקור להבנת הטוב, אלא כאמצעי לביסוסו בלבנו ובמעשינו. אפשר ללמוד כיצד לשאוב השראה ושאר רוח מן הזולת הראוי לכך. זה מחייב ענווה וסקרנות ופתיחות ואומץ לב. הלוואי שסגולות אלה יהיו מנת חלקנו.

הד החינוך במאה העשרים ואחת: מהות במקום לוגו

כמעט עשר שנים ברציפות, מאז נכנס יורם הרפז לתפקיד עורך הד החינוך בפברואר 2007, התנוססה "המאה ה־21" בעמודנו הראשי, כאילו הייתה שמו הנרדף של כתב העת. זה ברור: גם כתב העת הוותיק ביותר בישראל מעוניין להיות רלוונטי, עדכני ולקדם שיחה נושאת פני עתיד. אלא שלאחרונה נפל דבר. הד החינוך בא באמת אל המאה העשרים ואחת. מעתה יהיה כתב העת גם באינטרנט. ברשת. המהות מבטאת את כיסופיו של הלוגו.

לא בלב קל אנו מקדמים את הד החינוך לאינטרנט. משנת 1927 ועד היום, יותר מכל כתב עת אחר, שומר הד החינוך על רציפות הופעתו המודפסת. ההגנה על המהדורה המודפסת חיונית מסיבות רבות, וביניהן שימור ערוץ קשר פתוח עם הוותיקים שאינם צורכים תכנים ברשת, עם הצעירים שמעדיפים לקרוא "הארד קופי" ועם שומרי החותם, שחשוב להם שמסורת ארוכת שנים לא תיגדע.

ברגע חגיגי זה, אנו פונים אליכם בבקשה לעשות מינוי למהדורה המודפסת! דווקא מפני שתכנים רבים יהיו זמינים ברשת, חיוני שתתמכו במאמץ לשמר מסורת ישראלית ייחודית וארוכת שנים. הד החינוך. גם באינטרנט. גם במאה העשרים ואחת.

ישראל שורק, עורך.

תודה מקרב לב לד"ר טלי גולדשמיד, העורכת היוצאת, ולציפה קמפינסקי, עורכת המשנה הוותיקה, שפרשו ממערכת הד החינוך אחרי עשייה ברוכה. תהא דרככן החדשה צלחה ומשמחת!

להורדת הגיליון המלא: Book0816-2.pdf