אין לנו זמן. מי לקח אותו? הווה בצל העתיד: תעתועי הזמן והניסיון (מאי 2017)

כשתגדלי כבר לא תביני

"נקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו, אבוי לי כי עלי לשוב להתקינו". כאשר שייקספיר שם את המילים האלה בפיו של המלט הוא בעצם אומר: "נשברו כללי המשחק. יש צורך לכונן אותם מחדש. ייתכן שבתום התהליך המשחק יהיה אחר לגמרי וייתכן שהשחקנים לא יהיו אותם השחקנים. בכל מקרה, ברור שמהלך עניינים מסוים אבד לבלי שוב". בלשון הילדים: "שברו את הכלים ולא משחקים". מתי לגיטימי לומר משפט כזה? רק כאשר הופר אמון יסודי, כאשר במונחי המשחק אירע משבר ראשוני, כאשר הצד השני אינו משחק על פי הקונסטיטוציה, על פי החוקים המכוננים את המשחק. למשל כאשר שחקן שחמט משחק שני תורות רצופים או כאשר הוא מתנהל עם הצריח באלכסון. כאשר מדובר במשחק – ניחא. יש בעולמנו משחקים הרבה ושחקנים הרבה. מה כבר יכול להיות?

ואולם כאשר מדובר בזמן או במרחב, בממדים היסודיים ביותר שחיינו מתנהלים בתוכם, אין צד שני מוגדר שיכול, גם אם ירצה, לשבש אותם. ככל שהפיזיקה וחוקי הטבע אינם משתנים אי אפשר לשבור, לכאורה, את מושגי הזמן והמרחב. אין שליט בעולם שיכול להאט או להגביר את קצב תנועתו של כדור האדמה או לבטל את המרחקים שבין הדברים.

ההיגיון הזה איכשהו לא פועל באמת. פרדוקסלי ככל שהדבר יהיה, פעמים רבות אנחנו חשים נבגדים על ידי הזמן, כלומר השליט הכול יכול של הקוסמוס. הרבה פעמים נדמה לנו כאילו הופר הסכם יסודי ועמוק בינינו לבין הקיום עצמו. כשנולדנו היה המרחב פתוח והזמן שפע אפשרויות. כשתגדלי תביני, שרה חוה אלברשטיין. הזמן הוא הרופא לכל המכאובים, אמרו לנו הזקנים. עד החתונה זה יעבור, אמרו לנו הורינו כשנחבלנו. ואנחנו, פתיים שכמונו האמנו. והנה כבר התחתנו והתגרשנו ודברים רבים לא עברו, ואלה שכן עברו — הן דווקא בהם רצינו לאחוז שלא ירפו.

בגיליון הזה של הד החינוך אנו מצטרפים לרבים שניסו לומר דברי טעם על הזמן המתעתע ועלינו השרויים בתוכו ומבקשים לתפוס, באופן ממשי ובאופן סמלי, במה שכבר היה, כלומר בהיסטוריה; במה שישנו, כלומר בהווה; ובמה שיהיה, כלומר בעתיד. אנחנו נעזרים בדימויים, במטפורות, במוצא (הפרסי, כפי שמלמדנו סימון ארזי) של המילה זמן, בחלוקה לזמני משנה ובחלוקה לתקופות השנה ולתקופות החיים, אך בזמן החמקמק עצמו, אין בכוחנו לאחוז.

ובאשר לזמן עצמו? אנשים רבים לצערנו מעוניינים דווקא בעתיד. יש הסוברים בטעות גמורה שהעתיד, דווקא הוא, הריהו מושא התעניינותו ועיסוקו של החינוך. מה רבים אנשי החינוך שמשוכנעים שעליהם מוטלת המשימה "להכין את הילדים לעתיד", להיערך לקראת המחר, לקדם ימי טובה ורעה שטרם באו בעודנו יושבים שורות־שורות בכיתה. אנשי חינוך אלה משוכנעים שניסיון חייהם, המגלם את חוכמת העבר, הוא שיעמוד לימינם בבואם לכונן עתיד. זהו פרדוקס הזמן. המבקשים את העתיד ניצבים חסרי אונים מולו בעוד שדווקא הבזים לו, לעתיד, נמנעים מלהחשיב את ניסיון חייהם. המחר הוא הגדול באויבינו, אומר הפילוסוף אלבר קאמי, חתן פרס נובל לספרות, שכן חיינו מתקיימים בהווה בלבד. המחר מבשר לכאורה התקדמות, צמיחה, גדילה והתפתחות. אך לאמתו של דבר הוא מבשר גם את מותנו ואת חדלוננו.

בגיליון הזה, כמו בגיליונות שקדמו לו ואלה שיבואו אחריו, אנחנו מבקשים להשיב מידה של אטיות לחיינו וגם אל החינוך. האטיות איננה אידאל, אבל משהו מרוחה של אטיות, שלווה, מתינות ואורך רוח רוצים היינו שישוב להיות בתוכנו ובעולמנו. מבחינה זו, ממש כמו המלט, אנחנו מבקשים להתקין מחדש את הזמן. מי השילוח מהלכים לאט ואנחנו מהלכים מהר. מהר מדי. ראיונות, טורים ומאמרים – כאלה שקריאתם תתבע מכם את מיטב זמנכם — ינסו לתפוס את תשומת לבכם בעולמנו הגדוש כדי שתפנו עורף, לאחר הקריאה, לחלק מן הגודש הזה עצמו.

פרדוקסים רבים כרוכים בזמן בעת הזאת. פיתחנו טכנולוגיה שאמורה לפנות לנו זמן רב, אך אנו שרויים בתודעת בהילות וחוסר זמן דווקא בגללה. אנחנו יכולים להתקשר, פנים אל פנים, בעזרת המסכים שבכיסנו, עם מרבית האנשים בעולם, אך דווקא בשל היכולת הזאת אנחנו נמנעים מלהביט בעיני שכנינו. החיפזון אולי מן השטן, אך בכל זאת אנחנו נוהגים בימי שגרה כמלאכים שייחפזון ביום פקודה. קחו את הזמן, אמרו לנו פעם. תנשמו עמוק וקחו את הזמן. אמרו אפוא לחבריכם: קחו אתם את הזמן. קחו אותו. שיהיה לכם לבריאות. תנו לנו בתמורה רק רגע צלול אחד.

ישראל שורק, עורך.

להורדת הגיליון המלא: Book0517-3.pdf