גיליונות קודמים

כאשר החלטנו שהנושא המרכזי בגיליון ספטמבר יהיה "מלחמת מעמדות: מי יותר חשוב ממה" הורמו כמה גבות בתמיהה. ותיקי המערכת תהו אם לא ראוי שגיליון פתיחת השנה יהיה מפויס יותר, רך יותר, מתאים יותר לאווירת הסתיו הבאה עלינו לטובה. כשם שמתחילים את שנת הלימודים עם מחברות חדשות ועפרונות מחודדים, מוטב להתמקד באותה רוח של התחדשות, שינוי והתחלה שכל כך מאפיינים את ספטמבר, טענו הוותיקים. לא בלי צדק טענו כך. ימי ראשית ספטמבר אינם ככל הימים.

"צריך לתת לילדים כלים לחיים, ולא להעמיס עליהם תכנים"; "צריך לתת להם חכות ולא דגים!" נכון ששמעתם או אמרתם את המשפטים הללו עשרות פעמים בחייכם? נכון שרק לעתים רחוקות עצרתם לחשוב אם הם אמתיים ומה בעצם המשמעות שלהם? יש אמירות כמו "חשוב לייצג את כל גוני האוכלוסייה" או "חינוך צריך להיות מבוסס על חוזקות" שנראות לנו ברורות מאליהן, ממש כמו "מה שלא דווח - כאילו לא נעשה". לא. המשפטים האלה לא בהכרח אמתיים. מפתה לכתוב שהם בהכרח לא אמתיים, אבל אסתפק באפיון שלהם כקלישאות. סיסמאות. דקלומים. בגיליון הזה של הד החינוך אנחנו טוענים שיש סכנה של ממש בקלישאות, מפני שעל בסיסן אנו נוטים לרקום השקפת עולם שלמה.

"נקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו, אבוי לי כי עלי לשוב להתקינו". כאשר שייקספיר שם את המילים האלה בפיו של המלט הוא בעצם אומר: "נשברו כללי המשחק. יש צורך לכונן אותם מחדש. ייתכן שבתום התהליך המשחק יהיה אחר לגמרי וייתכן שהשחקנים לא יהיו אותם השחקנים. בכל מקרה, ברור שמהלך עניינים מסוים אבד לבלי שוב". בלשון הילדים: "שברו את הכלים ולא משחקים". מתי לגיטימי לומר משפט כזה? רק כאשר הופר אמון יסודי, כאשר במונחי המשחק אירע משבר ראשוני, כאשר הצד השני אינו משחק על פי הקונסטיטוציה, על פי החוקים המכוננים את המשחק. למשל כאשר שחקן שחמט משחק שני תורות רצופים או כאשר הוא מתנהל עם הצריח באלכסון. כאשר מדובר במשחק – ניחא. יש בעולמנו משחקים הרבה ושחקנים הרבה. מה כבר יכול להיות? ואולם כאשר מדובר בזמן או במרחב, בממדים היסודיים ביותר שחיינו מתנהלים בתוכם, אין צד שני מוגדר שיכול, גם אם ירצה, לשבש אותם. ככל שהפיזיקה וחוקי הטבע אינם משתנים אי אפשר לשבור, לכאורה, את מושגי הזמן והמרחב. אין שליט בעולם שיכול להאט או להגביר את קצב תנועתו של כדור האדמה או לבטל את המרחקים שבין הדברים. ההיגיון הזה איכשהו לא פועל באמת.

מיתוס חינוכי נפוץ וכוזב גורס שהחינוך הוא שדה שהתאבן. העולם השתנה לבלי היכר, אומרים מפיצי המיתוס הזה, אולם החינוך כמעט לא השתנה. תלמידים ילידי אותה שנה מכונסים מול מורה, שיעורים בני 45 דקות בזה אחר זה, שיעורי בית ומבחנים מדרבנים את הלמידה, המורים מנצלים רק חלק קטן מזמנם להוראה, וחלק גדול מזמנם מוקדש לארגון הלמידה ולהתמודדות עם "בעיות משמעת". בקצרה: עולם כמנהגו נוהג. ואולם לאמתו של דבר, רק כמה מאפייני מסגרת נותרו כשהיו ומה רבים הדברים שהשתנו! למשל, שיעור שבו המורה מרצה והתלמידים מקשיבים וכותבים נחשב לשיעור מוזר, גורס מורה בשיחה פתוחה שמתפרסמת בגיליון זה. שילוב של משחק בלמידה כבר אינו נחלתם של בתי ספר ניסויים או פתוחים, אלא נחלת הכול. שעמום אינו נחשב חלק אינטגרלי ובלתי נמנע מחוויית הלמידה אלא בעיה חמורה. ומנגד — קושי לשמר קשב למשך זמן העולה על 15 דקות כבר לא נחשב לבעיה, אלא לנקודת מוצא מובנת מאליה בתכנון חינוכי.

־1986 יצא לאור ספרו המצחיק והחכם של אבנר כץ "חוץ מפרט זה או אחר הכול הכול אמת". כותרת מבריקה זו טומנת בחובה שאלות נוקבות: האם כל שקר הוא רע תמיד ובכל הנסיבות? אימתי, אם בכלל, יכול שקר להועיל? האם מיתוס הוא סוג של שקר? האם הוא, בסופו של דבר, מועיל או מזיק? מה נותר עוד בתרבותנו מן הכמיהה לאמת, לשקיפות ולבהירות? האם עלינו לחדול מן השאיפה להתקרב ככל יכולתנו אל האמת רק בשל ההבנה שלא נוכל לאחוז בה במלואה? מה טיבו של ההבדל בין אמת חלקית לבין שקר גמור? אילו מיתוסים נשמר ואילו מיתוסים נפשיט מבגדי המלך שלהם? בגיליון הזה ננסה להתבונן במיתוסים בכלל ובמיתוסים חינוכיים בפרט. איננו שואפים להקיף את מכלול הסוגיות הכרוכות בנושא דרמטי זה. הדבר משול ליומרה לצקת לקערה את מימי האוקיינוס האטלנטי בעזרת מזלג.

שלוש שאלות גדולות מעסיקות את הפילוסופיה, כותב הפילוסוף עמנואל קאנט: מה אני יכול לדעת, מה אני רשאי לעשות, למה אני רשאי לקוות. בגיליון הזה של הד החינוך אנחנו מבקשים את החיבור בין התקווה, הכמיהה לתיקון עולם, לבין ערכים יסודיים המניעים אותנו בהינתן העולם כפי שאנו מכירים אותו — עולם ששזורים בו בערבוביה גילויי חמלה וגילויי אכזריות; מחוות של נדיבות לצד אווירה של חמדנות; איבה ובדלנות לצד פייסנות ובניית גשרים. מקצת המאמרים בגיליון מתארים את עולמנו ללא מסווה; אחרים מצביעים על הכאב והקושי שטמונים בהליכה בשבילי הערכים ויש שמפצירים בנו לצאת למסע למרות שהדרך זרועה במוקשים; יש רשימות החושפות כי שילוב פלאי בין ערכים לבין תקווה בעולם ציני איננו חלום בהקיץ אלא מתקיים ממש. במציאות. בגיליון הקודם העמקנו במושג השראה. אנו רשאים לקוות, בלשונו של קאנט, שלא נחדל לשאוב השראה ותעצומות נפש מן האנשים הראויים לכך. הם רבים ממה שנדמה. בגיליון הזה אנו נחשפים לכמה מהם.

מי אינו מעוניין לקבל השראה? מי אינו מעוניין ששאר רוח ינחה את חייו? מהי בעצם ההשראה הזאת, שהכול מדברים על אודותיה ומאיימים להפוך אותה לקלישאה? המעיין במאמרים המגוונים בגיליון הזה יבחין שלפחות שלושה כיווני התבוננות שונים על השראה ושאר רוח משמשים בהם בערבוביה.

מאות אלפי תלמידים ומורים בבתי ספר בארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד וכמה ממדינות אירופה מתרגלים בשנים האחרונות מודעות קשובה — מיינדפולנס — מדיטציה שמאמנת את התודעה להתמקד ולנכוח בהווה, בכאן ובעכשיו. גם מערכת החינוך הישראלית מצטרפת למגמה העולמית, ויותר ויותר בתי ספר מאמצים את השיטה.