מרימות את הראש לאט (ספטמבר 2017)


מרימות את הראש לאט (ספטמבר 2017)
שניר פלג

בבית הספר רימון בלוד 36 תלמידים בלבד. יש שם התמודדות יומיומית עם נכויות קשות ביותר, קוגניטיביות ופיזיות כאחד. המשפחות קשות יום, ואף זו בלשון המעטה. ומה מתברר? שחינוך רווי חמלה, אהבה ודיאלוג נותן סיבה טובה לחיות

עבודה חינוכית עם ילדים בעלי מוגבלויות קוגניטיביות, אם היא נעשית בלב נכון, היא לעולם מאתגרת ומרגשת. מעורבים בה תסכולים מצד אחד ורוממויות רוח מצד אחר. מי שאינו חשוף לאוכלוסייה זו יתקשה להבינם.

בית הספר רימון הוא בית ספר לחינוך מיוחד יהודי־ערבי, ולומדים בו 36 תלמידים בני שש עד 21, כשליש מתוכם ערבים. הלומדים בבית הספר מאובחנים כבעלי מוגבלות שכלית קשה או בינונית והם סיעודיים, כלומר אינם "גמולים" וזקוקים לסיוע מלא בפעולות היומיום (אכילה, שתייה, רחצה וכדומה). רבים מהם אינם מדברים, אלא מתקשרים בעזרת לוחות תקשורת או מחוות גופניות. רובם ככולם אינם ניידים ונעזרים בכיסא גלגלים. נוסף על כל אלה, חלק גדול מן התלמידים מתמודדים עם תסמונות נוירולוגיות, כגון אפילפסיה, ליקויים חושיים ובעיות בריאות מורכבות אחרות.

רוב התלמידים מגיעים ממעמד סוציו אקונומי נמוך־בינוני. רובם מגיעים מהערים לוד ורמלה ומיעוטם מערים סמוכות דוגמת רחובות, נס ציונה וראשון לציון. בית הספר פועל מטעם משרד החינוך לאורך כל השנה, כולל בחופשות. עשרים מתוך כלל התלמידים ממשיכים את שהותם בבית הספר עד שש בערב.

במקום פועל מטבע הדברים צוות רב־תחומי: הצוות החינוכי — מנהלת, סגנית מנהלת, יועצת חינוכית, מחנכות, מורים מקצועיים וסייעות; צוות רפואי — רופאה מייעצת, דיאטנית מייעצת, אחיות; וצוות פרא־רפואי — פיזיותרפיסטיות, קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק.

בלא מעט אוכלוסיות בישראל אי אפשר להכחיש את הפיגור הסביבתי של המשפחה כולה נוסף על הליקוי המאובחן, הספציפי, של מי שמכונה בשפה הבירוקרטית היבשה "תלמיד החינוך המיוחד". בעבר ויתרו מוסדות חינוכיים וטיפוליים על שיתוף פעולה מצד האימהות והאבות, וראו בעצמם ספקי שירות. בבית ספר רימון בלוד החליטו להיאבק ב"לא נעים" ולפתוח תוכנית ייחודית להעצמת אימהות — מעגל אימהות. לכאורה עניין של מה בכך — פגישה של שעה בחודש, ומה כבר אפשר להספיק בשעה?

נפגשתי עם מנהלת בית הספר לינה בוקובזה ועם ד"ר אלונה פלג, היועצת החינוכית של בית הספר, מרצה ומדריכה פדגוגית במכללת לוינסקי.

כאשר מדובר בילדים הסובלים מפיגור, האם ההבחנה בין חינוך לטיפול תקפה?

בוקובזה: "חד־משמעית כן. אנחנו בית ספר לכל דבר". לימודים הם זכות אדם לכל דבר, היא אומרת ומתקוממת נגד ההשוואה הפטרונית למוסד רפואי. "אנחנו מלמדים מתמטיקה, אמנות, חינוך גופני ומוזיקה. אנחנו בית ספר מאוד מוזיקלי".

אבל איך בעצם?

"בעיקר בהוראה פרטנית. בתוך הכיתה יש המון עבודה של אחד על אחד. אין דרך אחרת".

ד"ר פלג כותבת כך על משפחות הילדים: "ההתמודדות עם ילדים מוגבלים כל כך דורשת מההורים רמה גבוהה ומורכבת של תפקוד וטיפול. הם פועלים בתנאי עומס אובייקטיבי שהורים לילדים רגילים מתקשים לתאר, כתוצאה מריבוי בדיקות, משימות ותפקידים. בו בזמן הם מתמודדים עם עומס רגשי רב: עצב, אבל, כעס, אשמה, דאגה, אכזבה, פחד, חוסר אונים ותוקפנות. ההורים חווים רגשות אשם הן על עצם הלקות והן על הקושי ההורי שלהם מולה. הם מתמודדים עם תחושת אובדן, אובדן הפנטזיה על הילד המושלם, אובדן הפנטזיה על ההורות המושלמת — בכל מצב ובכל תנאי".

ד"ר פלג היא יועצת חינוכית ותיקה, והיא עובדת בבית הספר רימון בשנתיים האחרונות. "שמתי לב שיש נטל עצום על האימהות דווקא. יש לזה המון סיבות, אבל זה המצב. מצד אחד הן צריכות להיות באין־סוף מעקבים ובדיקות עם הילדים ומצד שני ראינו — ואני אומרת זאת בהכללה — שרמת הידיעות של האימהות, גם כשמדובר בעובדות פשוטות, ירודה ביותר. יש כאן אימהות שלא יודעות קרוא וכתוב, שלא לדבר על זה שלפעמים יש התנכרות כלפי הילד מצד המשפחות, והאימהות נותרות לבדן".

האימהות ניצבות לבד במערכה?

"המשפחות הללו ניצבות לפני קשיים חריגים מאוד. במיוחד האימהות. ברובן הגדול הן אינן מועסקות, והן הנושאות העיקריות בנטל הטיפול בבית ובילדים. לחלקן אין רישיון נהיגה, והן מתקשות בהתנהלות מול המוסדות ומול פרוצדורות בירוקרטיות. במקרים רבים הן מגייסות את האחים הגדולים, בעיקר את הבנות, לעזרה בטיפול בילד בעל הצרכים המיוחדים. לא קל להן לבקש עזרה מהמשפחות המורחבות, וגם כאשר הן מבקשות, הן לא תמיד מקבלות. על פי רוב הן לא מקיימות קשרים חברתיים בינן לבין עצמן או בינן לבין חברות אחרות, והן לא מעורבות בפעילויות חברתיות וקהילתיות, כך שהן שרויות בבדידות חברתית".

למה זה גורם?

"יש כאן ציפייה שהאם תישא על גבה את הילד. אם את לא מטפלת ולא נמצאת סביב הילד 24 שעות, אם את יוצאת לעבודה, אז את אימא לא טובה".

זה לא גדול על בית ספר?

"הבנו שאנחנו צריכות להתאחד. הנהלת בית הספר, הייעוץ, מחלקת הרווחה, כולם. אנחנו צריכים לספק איזשהו מרחב אחר, אם נדבר במונחים של 'חדר משלך' כמו וירג'יניה וולף. הכוונה היא למרחב שבו אנחנו לא קוראים לאימהות רק בזמן בעיות עם הילד אלא באות כדי להשמיע ולשמוע. מרחב רגשי, מרחב אחר. קראנו לזה 'שעה לעצמך'".

איפה האבות בכל הסיפור?

בוקובזה: "זיהינו פה צורך בעיקר של האימהות, כי ברוב הבתים שלנו העול נופל על האימא. כשהאימא מוטרדת וחרדה, הבית רועד. לכן התחלנו עם האימהות. אבל האבות כן מעורבים במפגשים בבתי הספר, בדיונים ובישיבות הנוגעות לילד".

פלג: "האבות הם הרבה פעמים שרי החוץ, האבא הוא זה שמנהל את העניינים כלפי חוץ, כלפי הקהילה. מצד שני, זיהינו את החולשה הקיצונית של האימהות ברמה של ניידות, חוסר ידיעת קרוא וכתוב, קושי בהתנהלות מול גורמי חוץ... גם לאבות יש את המצוקות ואת הקשיים שלהם, אין ספק, ויכול להיות שבעתיד נבנה תוכנית לאבות".

מה עלה במפגשים הראשונים?

פלג: "גילינו שאין כמעט קשרים בין האימהות. כל אחת מסתגרת עם הילד שלה בבית שלה עם הפגיעוּת שלה, והן לא יוצרות קשר. וקשר במקרים כאלה זה לא לוקסוס".

אתן בעצם יוצרות קהילה.

"נכון, יוצרות קהילה של בית הספר, שכמעט לא היתה קיימת".

איך הגדרתן את הקבוצה?

"לא התחלנו ממקום של קבוצת תמיכה. להפך. קראנו לזה מפגש חברתי, אנחנו פשוט מזמינות אותן לקפה ועוגה".

מי זה אנחנו?

"המנחות הן אני ויעל יגודה, עובדת סוציאלית לחינוך מיוחד בעיריית לוד. אבל זה בית הספר כולו שמזמין. זו המנהלת שנמצאת מאחורינו כל הזמן".

תני דוגמה לפעילות.

"כל משתתפת קיבלה שני כדורי שוקולד. היא אמרה שני משפטים על עצמה — משפט אחד אמיתי ומשפט אחד שקרי. מי שישבה לידה היתה צריכה לגלות מה נכון ומה לא נכון. אם היא ניחשה נכון, המספרת נתנה לה כדור שוקולד אחד. אם היא טעתה בניחוש, היא היתה צריכה לתת כדור שוקולד למספרת. המנצחת במשחק היא זו שצברה הכי הרבה כדורי שוקולד. היו הרבה צחוק והנאה. אחת המשתתפות לא הצליחה להגיד משפט שקרי, היא הסמיקה והתבלבלה, מה שגרם לצחוק מתגלגל אצל כולנו. בסוף המשחק עשינו דיון קצר: מה חשוב לי שאנשים יחשבו עליי? איך אני מציגה את עצמי? מה אני חושפת? מה אני מסתירה? הפער בין הדימוי כלפי חוץ ובין האני האמיתי".

מזכיר הפעלות של תנועת נוער. מתי זה מתרחש?

"החלטנו שזה יהיה בשעות הבוקר. פעם בחודש בסוף כל חודש, ולא חובה להגיע. יש בבית הספר 36 אימהות. ובכל מפגש נכחו בין שש לשמונה. יחסית לגודל בית הספר זה יפה. המשחקים וההפעלות הם טריגר לדיבור, לחשיפה, לתמיכה. התחלנו עם סיפור אישי. לא בעניינים של מה בכך, אלא בדברים שמשותפים לכולנו: למשל ביקורי בית. איך אנחנו מתייחסות לזה והמשמעות של גורם חיצוני שנכנס למרחב המשפחתי. האם אני מתייחסת לזה באהבה או בחשדנות. ראוי לציין שהאימהות באות בדרך כלל בידיים מלאות למפגשים, למרות שלא התבקשו. אחת מביאה עוגה שאפתה, השנייה קונה עוגיות או שתייה קרה וכן הלאה. זו כנראה הדרך שלהן לבטא הוקרת תודה ונתינה".

המיקוד היה על האימהות ופחות על הילד?

"המטרה היא באמת להתמקד יותר באימהות, אבל בפועל הילד שם כל הזמן. הן כל הזמן מתחילות בו. אפילו בהצגה העצמית הילד הוא תעודת הזהות שלהן. הן מרגישות שהן בתפקיד כאן, אני אימא של א', אני אימא של ח'. זו בדיוק אחת המטרות. לומר להן שזו רק אחת מן הזהויות שלהן. שכל אחת היא אדם בפני עצמה עם שם פרטי".

בוקובזה: "דיברנו על כוחות. מי מזין את הכוחות שלך, מאיפה את שואבת כוחות. ניסינו להעצים אותן. את אחד המפגשים הנחתה המורה לאמנות. היא הביאה גליל צמר וביקשה מכל אחת לאחוז בקצה של חוט ולהגיד מה מחזק אותה, מה מזין אותה. בסוף המפגש היינו כולן מרושתות".

אני מתבונן בנשים הללו ובתחילה משתומם. מה הסיפור הגדול בהפעלות החווייתיות הללו? אבל אחר כך אני חושב לעצמי שמשחקי סולידריות שכל אחד מכיר מתנועת הנוער והם נראים לנו כל כך מובנים מאליהם נחווים לראשונה אצל נשים מבוגרות. איזה אפקט פלאי יכול להיות להם.

פלג: "אחד המפגשים הכי משמעותיים זה הנושא של הנופשונים. הנופשון הוא מסגרת שהמשפחה שולחת את הילד לשהות בו לתקופה קצרה כדי לשחרר את המשפחה ולאוורר אותה, להישאר בבית או לנסוע לחו"ל, אבל בעיקר להתאוורר. הרווחה סיפרה לנו שלמרות שיש את האפשרות הזאת, האימהות כמעט לא משתמשות בה. העלינו את זה באחד המפגשים והיה דיון מדהים".

שאני אהנה?

"בדיוק", אומרות בוקובזה ופלג. "הועלו שם דברים כמו רגשות אשם. כלומר מה זה אומר עליי כאימא אם אני מעזה לחשוב על עצמי ולשלוח את הילד לנופשון. בסוף הדיון שתי אימהות שלחו את הילדים לנופשון". שתי אימהות זה שני עולמות.

להורדת הכתבה: 20.pdf