מלחמת מעמדות: היסטוריה, טבע וחינוך (ספטמבר 2017)


מלחמת מעמדות: היסטוריה, טבע וחינוך (ספטמבר 2017)
צבי עצמון

בהיסטוריה האנושית ובעולם הטבע מלחמת מעמדות היא נתון כמעט ראשוני. בכוורת הדבורים אין הבדל גנטי בין המלכה לבין הפועלות, ולהבדלי המעמד יש פונקציה תפקודית מובהקת. בני אדם נוטים לנמק באופן אידאולוגי את ההבדלים ביניהם, אך כמעט תמיד מדובר בנימוקים חסרי תוקף. גם הבדלים שנוצרים בינינו על רקע חינוכנו הפורמלי לא תמיד מוצדקים


א. היסטוריה. המלכה המתנגדת או: המלכה מתעבת סופרז'יסטיות

המלכה ויקטוריה היתה המונרך של "הממלכה המאוחדת", בריטניה, במשך יותר מ־63 שנה (1837–1901), תקופת השלטון הארוכה ביותר של מלך או מלכה בריטים עד למלכה אליזבת' השנייה שליט"א. למן 1876 כיהנה ויקטוריה גם כקיסרית הודו. בתקופת שלטונה, המכוּנה התקופה הוויקטוריאנית, התרחבה האימפריה הבריטית ונחשבה לאימפריה החזקה בתבל. ויקטוריה השפיעה על גורלות של ארצות ועמים רבים וחרצה את גורלם של מיליונים. במשך הזמן הזה היא ילדה תשעה ילדים (לחלקם, אגב, היא הורישה גֶּן פגום לדממת — הֶמוֹפיליה, "המחלה המלכותית", שהתפשטה בהמשך לרבים מבתי המלוכה של אירופה); קשרי החיתון האינטנסיביים של צאצאיה עם חצרות המלכים של אירופה העניקו לה את הכינוי "הסבתא של אירופה" — לפחות הסבתא של רבים ממלכי אירופה.

ויקטוריה, אחת הנשים החזקות בהיסטוריה, התנגדה נחרצות לדרישת נשות בריטניה לשוויון זכויות, ובעיקר לזכות ההצבעה לפרלמנט. כך היא כתבה ב־1870 במכתב פרטי לסר תיאודור מרטין, בתגובה על קריאתה של הוויקונטית אמברלי לתת לנשים זכויות:

"עז רצוני לגייס את כל מי שמסוגל לדבר או לכתוב להצטרף לבלימת האיוולת ההזויה והמרושעת אשר נקראת 'זכויות נשים', על כל האימה הכרוכה בה, שבנות מינה המסכן והרפה [של הוויקונטית אמברלי] נחושות לממש מתוך שכחה מוחלטת של כל רגש נשי נאות. הוויקונטית אמברלי ראויה להצלפה הגונה. אילו היו הנשים תובעות שוויון עם גברים, הרי שהיו זונחות את מינן והופכות ליצורים השנואים, הנתעבים והדחויים ביותר עלי אדמות, יצורים הנידונים לכליה ללא הגנתם של הגברים" (ראו למשל http://www.historyofwomen.org/suffrage.html).

הוויקונטית אמברלי היא קייט ראסל, סופרז'יסטית (אישה שנאבקה למען זכות הצבעה לנשים), לוחמת למען זכויות נשים, פעילה לצמצום הילודה ואמו של ברטרנד ראסל — פילוסוף, מתמטיקאי וחתן פרס נובל לספרות.

טענתה של ויקטוריה נגד זכותן של נשים לבחור לפרלמנט היא סתירה לוגית זועקת המוטחת דווקא בפני אמו של מי שיהיה אחד הלוגיקנים החשובים של המאה העשרים. טענה זו מדגימה שזכויות היתר של משפחת המלוכה הן ראשונות בחשיבותן, והן גוברות על דעות קדומות ועל החלוקה המעמדית המגדרית.

רק בשנת 1918, 17 שנה לאחר מותה של ויקטוריה ולאחר הסלמה בפעולות המחאה של הסופרז'יסטיות, קיבלו הנשים בבריטניה זכות הצבעה חלקית. כעבור עוד עשר שנים, ב־1928 — הן קיבלו זכות הצבעה מלאה.

ב. טבע. המלכה האם

דבורת הדבש היא החרק החברתי המוכר ביותר. במושבת הדבורים, הכוורת, שני מינים (במובן שני זוויגים, sexes) נבדלים במובהק: נקבות וזכרים. בין הנקבות מבחינים בשני מעמדות בולטים: מלכת הדבורים, שהיא נקבה פעילה מבחינה מינית ומטילה ביצים (בהמוניהן); והפועלות — המון רב של נקבות לא פוריות (שחלותיהן מנוונות).

החלוקה בין זכרים לנקבות אצל דבורים גנטית וקשיחה לחלוטין, ואין אפשרות של מובּיליות. לעומת זאת להבדלי המעמדות שבין המלכה לפועלות אין כל רקע גנטי, והקביעה הגורלית נעשית על פי תנאי הגדילה בשלבי ההתפתחות הראשונים, שלב הרימה. ביצה מופרית שהוטלה בתא רגיל ומוזנת בתחילה במזון מלכוֹת וכעבור ימים אחדים בדבש ואבקת פרחים תתפתח לפועלת, ואילו ביצה מופרית בעלת הרכב גנטי דומה שהוטלה בתא גדול יותר (מלכון) ומוזנת בכל מהלך התפתחותה במזון מלכות תתפתח למלכה.

קהילה של דבורת הדבש על גבי חלה.

מלכה ופועלות בלי מתח בין־מעמדי

פועלות מטפלות במלכה, שהיא אִמן, מאכילות את הרימות (אחיותיהן הצעירות), מחפשות מזון ואוספות מזון, מייצרות דונג דבורים ובונות תאי הטלה ודבש, מכינות מזון מלכות ודבש, דואגות למיזוג הכוורת ולאוורורה ואחראיות לניקיון הכוורת ולהגנה עליה מאויבים. כשהן נלחמות באויבים שעורם רך, כמו אדם, הן מקריבות את חייהן. ואולם זו טעות לחשוב על הפועלות כמשרתות חסרות זכויות. נכון יותר להתייחס לכוורת הדבורים כאל יחידת רבייה אחת. במובן זה, דבורה פועלת יחידה היא במידה רבה כעין תא אחד בתוך יצור חי רב־תאי; וקהילת הדבורים בכוורת כולה היא מעין אורגניזם (יצור חי) יחיד, יצור־על.

בגוף שלנו אפשר להבחין ב"מעמדות" (מעין "קאסְטות") של תאים הנבדלים אלה מאלה באורח קיצוני. למשל, התאים הבוגרים הנמצאים בגבולות הגוף (שכבות העור החיצוניות, רירית הפה, דופן המעיים) הם תאים חסרי "הדר" ונטולי "יוקרה", מועדים למפגעים רבים ומשך חייהם קצר מאוד. כך גם תאי הדם הלבנים — חלקם מתקיימים כתאים בוגרים ימים אחדים בלבד. לעומת זאת, בין תאי העצב במוח יש המתקיימים עשרות שנים כתאים בוגרים, כל משך החיים. הם נכחדים בסופו של דבר עם מותו של הגוף. התאים היחידים שיכולים לגזירת המוות הם תאי המין (ביציות, זרעונים) ותאי הנבט, התאים שמהם מתפתחים תאי המין. למרות הבדלי ה"מעמדות" הבולטים בין תאי הגוף השונים, קשה לחשוב שקיים מתח כלשהו בין התאים המשתייכים ל"מעמדות" השונים בגוף. תאי הגוף הם חסרי רצונות, חסרי מאוויים, חסרי ציפיות, חסרי אגו, ובאמת כולם "מטים שכם" בניסיון להעמיד, בסופו של דבר, את הדור הבא, להביא צאצאים לעולם. זה בדיוק מה שמנסים לומר שליטים ומנהלים: "כולנו חייבים להטות שכם". אבל בעוד שתאי הגוף מקיימים זאת ללא מתח ביניהם, אצל מנהלים ושליטים פירוש הדבר הוא "עכשיו אתם תסבלו יותר, אני אולי קצת פחות. אתפרע עם מותרות". ההרמוניה המתקיימת בפועל בקרב התאים בגוף (ובקרב הדבורים בכוורת) היא במקרים רבים בבחינת להג פופוליסטי, ציני ומניפולטיבי בחברות אנושיות. רק לעתים נדירות (בעתות מצוקה קשה, כמו מלחמה) אין זה כך.

ג. היסטוריה טבעית.

אמבה ומלחמת המעמדות

שלומית עוזיאל (אז שלומית רז) בדקה בעבודת המחקר שלה לקבלת תואר מוסמך בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטת תל אביב ("השתקפות האידיאולוגיה של תנועת השומר הצעיר בלימוד הביולוגיה במוסדות החינוך של התנועה בשנות השלושים עד החמישים", 2004) ארכיונים של מוסדות חינוך בקיבוץ הארצי מסוף שנות השלושים ועד סוף שנות החמישים של המאה העשרים.

אנלוגיות בין תופעות טבע ובין יחסים בין בני אדם וחברות אנוש הן עניין מתבקש לעתים בנושאים ביולוגיים. מאחר שמדובר בתנועה בעלת סדר יום אידאולוגי מובהק ומאחר שמדובר בתקופה שבה אידאולוגיות שלטו בכיפה, לא פלא שנמצאו התייחסויות מובהקות של התלמידים לנושא המעמדות. עוזיאל מצאה דוגמה בולטת מאוד בעבודת סיכום שכותרתה "האדם והחיים", שנכתבה בשנת 1942 במוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר העמק. כך טוען בה התלמיד ה': "אצל בני האדם ניסו לעשות את השוויון, אך עם עולם החי עוד לא ניסינו לעשות זאת. הבורגני אומר שאיננו יכול לעשות שוויון עם איכר נמוך והאיכר אומר שאינו יכול לעשות שוויון עם הפרוטוזואון" (יצורים חד־תאיים. אמבות, למשל). התלמיד הוסיף וטען שאם אנו שואפים לקיומה של חברה שוויונית וצודקת שלא יהיו בה עוד הבדלי מעמדות בין בן חורין לעבד ובין מדכאים למדוכאים, כדבריהם של מרקס ואנגלס, הרי שאי אפשר להגביל את החברה האל־מעמדית לאדם בלבד. חברה אל־מעמדית צריכה להתקיים גם בין האדם לעולם היצורים החיים, ובכלל זה החד־תאיים.

המורה הגיב לדברים: "אני חושב שכל חיה וכל יצור או ברייה אחרת הנמצאים מתחת לדרגת האדם לא ידרשו את השוויון". על כך הגיב התלמיד במונחים מרקסיסטיים: "דורשים שוויון רק אלה שהם בעלי הכרה. בטוחני שלו הפרוטוזואון יכול היה להגדיר זאת היה מתנגד למצבו, וכך גם הסוס — הוא היה מתמרד נגד האדם. השאיפה ליותר טוב בלי שהיא מנוסחת קיימת גם בטבע, וגם אצל הפרולטריון".

לטענת התלמיד, כותבת החוקרת, אורגניזמים אחרים מלבד האדם אינם דורשים שוויון לא משום שאינם מסוגלים לשוויון או אינם מעוניינים בו, אלא משום שטרם רכשו תודעה מעמדית (שלומית עוזיאל, 2010. "'חלוקה צודקת של כרומוזומים': אידיאולוגיה בלימוד ביולוגיה", זמנים 111, עמ' 90–101).

ד. חינוך. מֶריטוקרטיה (שלטון המעולים) ואנחנו

בניגוד לשלטון אריסטוקרטי המבוסס על ירושה, לשלטון תלוי מגדר או לשלטון המבוסס על רכוש, מריטוקרטיה, על פי הגדרתה, מבוססת על מילוי תפקידים על פי כישורים מוכחים. למשל: רק מי שהוא בעל דיפלומה המאשרת שסיים לימודי רפואת שיניים יכול לעסוק ברפואת שיניים (עד לפני כמה עשרות שנים היה מעמד של "מרפאי שיניים", שלא היו בעלי תואר דוקטור ברפואת שיניים). רק מי שסיים לימודי רפואה והתמחות ברפואת ילדים יכול להיות רופא ילדים.

הגיוני וצודק. אך באיזה מובן צודק? מבחינת המטופלים ובריאות הציבור — בהחלט. אך האם גם מבחינה חברתית? האמנם הדרך ללימודי רפואה פתוחה מלכתחילה לפני כל מי שכישוריו האינטלקטואליים, האישיותיים והפיזיים מתאימים לכך? (יש מקומות שבהם לבּן של רופא ניתן יתרון מסוים בקבלה ללימודי רפואה — מעין מריטוקרטיה עם נגיעה של מורשת אריסטוקרטית).

ברפואה הדרישה להשלמת לימודים ולהתמחות מובנת. בתחומים אחרים, הצורך להוכיח השכלה אקדמית פחות מובן — למשל כדי לשמש פקיד ממשלתי או פקיד עירייה מעל דרגה מסוימת. ברור שדרישה זו היא מקור לא אכזב של הכנסות למוסדות אקדמיים. ההיגיון הרשמי הוא טובת הציבור והמערכות: קובעי המדיניות (שהם עצמם יכולים להיות חסרי השכלה אקדמית) מתפארים בעובדיהם המשכילים, והשכלה פורמלית של פקידים מקנה רשת הגנה מפני ביקורת על רמת השירות הציבורי.

כך גם המצב ביחס לעלייה בסולם הדרגות בצה"ל ובמשטרה: דרגות קצונה מסוימות מחייבות דיפלומה אקדמית, מתוך טענה שלימודים אקדמיים כלשהם, גם בלי קשר לתפקוד הנדרש במערכת, מרחיבים אופקים ומשפרים יכולת. לצורך כך קיימים אפילו מסלולים אקדמיים ייחודיים ומקוצרים, אד הוק, עד שבמקרים מסוימים יש תחושה שמדובר בסך הכול בפורמליות נטו, שהשיפור שהיא מקנה לתפקודי המערכות יכול להיות מצומצם מאוד.

ב"הד החינוך" מעניינת אותנו במיוחד מערכת החינוך. ראוי שמורה יהיה אדם משכיל, וראוי שבתחום שהוא מלמד תהיה לו השכלה מבוססת היטב (אף שמוותרים על כך באותם מקרים שבהם המערכת אינה יכולה לספק די אנשים העומדים בדרישות הפורמליות הללו. למשל, השימוש שנעשה בעבר בחיילות להוראה בעיירות פיתוח). אך לא די בידע פורמלי. נדרשת גם הוכחה בפועל שלמורה המיועד כישורים חינוכיים וחברתיים נאותים. כישורים אלה נבחנים במסגרת העבודה המעשית שעל פרח ההוראה לבצע (גם כאן מצמצמים את הדרישות במקרים מסוימים, למשל כשיש מחסור במורים בתחומים מסוימים או כשיש רצון לשלב בהוראה אוכלוסיות אלו או אחרות).

יש מקרים במערכת החינוך שבהם דיפלומה פורמלית, למשל תואר שלישי, היא דרישת סף, שמטילה וטו על אנשים בעלי כישורי הוראה גבוהים מוכחים, ידע ויכולות, ומעדיפה על פניהם אנשים שכישוריהם ויכולותיהם מתמצים בעיקרם בדיפלומה. כך שאולי לרשימת המעמדות — כגון ברון, ויקונט, רוזן ומלך, אפשר להוסיף גם דוקטור. אמנם, בניגוד לארבע הדוגמאות הראשונות, שהן דוגמאות אריסטוקרטיות, המעמד דוקטור תלוי גם בהישגיו של האדם עצמו, ולא רק באבותיו. אך בניגוד לרפואה, הקשר של תואר שלישי לתפקיד שבעל התואר אמור למלא במערכת החינוך קלוש במקרה הטוב. את הדרישה הפורמלית לתארים מתקדמים, גם כשאין בהכרח קשר ממשי בינם לבין התפקוד הנדרש, אפשר לייחס ל"דיקטטורה של האקדמיה", הרצון של האקדמיה ליצור תלות חזקה ככל האפשר בה ובבוגריה. כך עלול להיווצר מצב שבו לממונים ולקובעי המדיניות אין תארים גבוהים, ואילו מהכפופים להם נדרשים תארים גבוהים לרבות בתחומים לא בהכרח רלוונטיים. בעניין זה המסר המועבר למורה ברור: איננו סומכים עליך שתוכל ללמוד ולהשלים בכוחות עצמך דבר מה שלא למדת במישרין באקדמיה וקיבלת עליו הכשר רשמי ממנה.

בהנחה שהשאיפה היא אכן לגבש מערכת הוראה טובה, מה הסיבה לכך? מה הסיבה להעדפת מעמדם של בעלי דיפלומות על פני כישורים מוכחים בפועל? התשובה היא נוחות בירוקרטית ותחושה של רשת ביטחון. קל יותר ובטוח יותר לבחון דיפלומות כתובות מאשר לבדוק תפקודים בפועל. אמנם במקרים של חשש מאינטרסים נסתרים, יש עדיפות לקיומה של תעודה. אבל ביסודו של דבר מדובר בנוחות בירוקרטית.

בהקשר זה כדאי לחשוב על האנלוגיה הבאה: נניח שמטילים עליכם תפקיד ביטחוני רב סיכונים ומאפשרים לכם לבחור מלווה אחד. עליכם לבחור אחד משניים: קצין רכב בדרגת רב סרן או "סתם" סמל מיחידת קומנדו. במי תבחרו?

להורדת הכתבה: 40.pdf