כאשר הזיכרונות דופקים באגרופם על דלתך. [מרץ 2017]


כאשר הזיכרונות דופקים באגרופם על דלתך.  [מרץ 2017]
פגישה עם משורר. צבי עצמון פוגש את חיים גורי

לזכרו. חיים גורי, מגדולי אנשי התרבות והשירה שקמו בישראל, חברו לספסל הלימודים של יצחק רבין ומי שתיעד את משפט אייכמן מבלי להחמיץ יום דיונים אחד, שרוי בחרדה עמוקה. האדם שפילס דרך של יצירה וזיכרון שב ושואל: קוו ואדיס — לאן זה הולך?

ילד מול טקסט של גורי

בָּאבּ אֶל וָואד,

לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ

זו היתה ההיכרות הראשונה שלי, כמו של ילדים רבים בני דורי, עם חיים גורי. כבר משורות אלו אנו מבחינים שמרכיב מרכזי בשירתו של גורי, והתברר לימים שגם בחייו, הוא הזיכרון. זיכרון הנופלים, זיכרון הרֵעים, זיכרון הרעוּת ושיר הרעות. ומאפיין נוסף: דיבור בשמם של הנופלים, בבחינת להיות להם לפֶה.

כילד לא הבנתי מה פירוש "שלד הברזל שותק כמו ראי". חשבתי לעצמי כי בראי אתה רואה דמות אך אינך שומע אותה. רק כשלמדתי לקרוא הבנתי כי מדובר ברֵע שלי, לא בראי; אז גם עמדתי על האיכות השירית, על ההיפוך המאופק והחודר: שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק כְּמוֹ רֵעִי.

חרדת קודש: ׂשַר ההיסטוריה, ׂשָר ההיסטוריה

על דלת דירתם בקומה השלישית של עליזה וחיים גורי הקשתי בחרדת קודש. ידעתי שצעד אחד קטן מן המפתן פנימה יעביר אותי לביתו של אדם שחיבר טקסטים הנקראים ומושרים בחרדת קודש בטקסים ובעצרות זיכרון. חרדת קודש, אף על פי שעם עליזה גורי עבדתי מעשה יום יום לפני הרבה שנים בסמינר בית הכרם ע"ש דוד ילין בירושלים. הדלת נפתחת ובצעד אחד אני במחיצתו של איש הפלמ"ח, מפקד קורס הצניחה הצה"לי הראשון, שליח למחנות העקורים — ניצולי שואה באירופה, משורר וחתן פרס ישראל לשירה, מחבר "באב אל וואד", "שיר הרעות", "הנה מוטלות גופותינו", מתעד משפט אייכמן בעיתון "למרחב" ובספר הנושא את השם המטונימי "מול תא הזכוכית", מחברם של ספרי שירה, תיעוד ופרוזה רבים ואהובים, וביניהם "הספר המשוגע", ויוצר טרילוגיית סרטים נודעת ומטלטלת על השואה. כיום הוא מזקני השבט ושנים רבות מאוד מיקיריו.

הכנתי כמה שאלות לריאיון עם גורי. ואולם דבריו חשובים הרבה יותר מדו־שיח של שאלות ותשובות, ואשתדל להביא את דבריו כפי שנאמרו, עם השמטות הכרחיות.

הומניות, אחווה ועימותים

הזיכרון הראשון מבחינה כרונולוגית שמספר לי גורי הוא זיכרון שאינו זוכר בעצמו, אלא דרך סיפור של אמו מהימים ששיירות גמלים נשאו זיפזיף ועגלות רתומות לפרֵדות הובילו חומרי בניין לבניינה של העיר העברית הראשונה ("לירושלים יש 180 כינויים; לתל אביב רק שלושה: העיר העברית הראשונה, העיר הלבנה, ועיר ללא הפסקה"), שהיתה בת 14 בלבד כשגורי נולד. הפרדות היו מתקשות לסחוב את העגלות העמוסות משאות כבדים בחול. יום אחד קרסה תחתה פִּרדה ורבצה על החול. המוביל הצליף בה, שתקום ותוסיף ללכת. גורי הפעוט (שאז עוד לא נקרא גורי) רץ הביתה בבכי מר וייבב "אימא, דוֹד רע מכה סוס".

הזיכרון השני הוא זיכרון ישיר מגיל מבוגר יותר, וגורי מספר לי אותו לא כשלעצמו, אלא בתוך הֶקשר, ההקשר של החיים בארץ הזאת; גורי מדבר על "מערכת הסתירות של הקיום העברי הישראלי" וכבר כתב על כך בקובץ שיריו השני "שושנת רוחות" (הקיבוץ המאוחד, תשכ"ד), בשיר "מלחמת אזרחים":1

אֲנִי מִלְחֶמֶת־אֶזְרָחִים

...

וְשָׁם הַצּוֹדְקִים יוֹרִים בְּיֶתֶר הַצּוֹדְקִים.

זה הסיפור (שגורי תיאר גם ב"הספר המשוגע", עם עובד, תשל"ב): "יום אחד עבר בשכונה פלאח ערבי נושא מרכולתו בארגזיים — עגבניות באחד ומלפפונים בשני. היו לו מאזניים פשוטים ואבנים כמשקלות. נשים ירדו לרחוב לקנות ירקות, משלמות בגרוש עם חור. והנה הופיעו שני בחורים, ממגִני תוצרת הארץ (שפירושה תוצרת עברית). החל ויכוח. הנשים אומרות: תנו לנו לקנות ירקות יפים ותנו לפלאח להרוויח כמה גרושים. והם עונים: אם תקנו סחורה מערבי, במה יעבדו העולים החדשים? והקיבוצניקים? אימא שלי ז"ל יצאה החוצה בדיוק ברגע שנמאס להם להתווכח, והם לקחו את הארגזיים ופיזרו את הירקות ברחוב. העגבניות והמלפפונים התגלגלו באטיות במורד המתון, תערובת ירוק ואדום. אמי החלה לבכות, בכתה ולא הפסיקה. ולי היא אמרה 'חיימל'ה, העולם הזה הוא לא בשבילי'. אמי היתה ציונית קנאית, אבל התמונה הזאת, ששופכים ירקות של פלאח ערבי, טלטלה אותה, וכל פעם שהיתה נזכרת בתמונה הזאת היתה שבה ובוכה".

לצד קנאותם המוחלטת של הוריו לציונות (גורי אינו זוכר שאי פעם שמע מילה לועזית בבית, לא יידיש ולא רוסית — שפת האם של שני הוריו), הוא מדגיש את ההומניות שלהם: "הם היו צמחונים, ובהמשך חייהם טבעונים".

הסתירה הזאת בין הומניות ואחוות עמים לבין העימות האלים עם הערבים טורדת אותו לאורך כל חייו, עוד מימי לימודיו בבית החינוך לילדי העובדים, בית ספר יסודי של רשת החינוך לילדי העובדים שעם מייסדיה נמנית אמו של יצחק רבין רוזה כהן ("רוזה האדומה"). כהן עלתה באותה אנייה, רוסלן (1919), שבה עלו הוריו של גורי — האנייה ש"פתחה" את העלייה השלישית. אהרון זאב (המוכר בשמו הספרותי זאב), היה בין מייסדי בית החינוך וחיבר שירים לילדים, וביניהם השיר המהפכני־חתרני "אנו נושאים לפידים". זאב חיבר שירים פטריוטיים, כגון: "אִכלו ילדים לחם תוצרת / צמחה החיטה ליד הכנרת / עבדו אנשי דגניה בזיעת אפיים / שם אור השמש גדול שבעתיים", ולצדם שירי אחוות עמים, כמו שירוֹ לאחד במאי "ידיים": "הַיּוֹם חַג לַיָּדַיִם, / וּכְעֵץ הַשּׁוֹלֵחַ עֲנָפָיו לַשָּׁמַיִם / נִשָּׂאוֹת אֶל עָל / מִילְיוֹנֵי יָדַיִם / יְדֵי הֶעָמָל / וּמֵאָדָם לְאָדָם / וּמֵעַם אֱלֵי עַם / שְׁלוּחָה הַיָּד / וְכָל הָעוֹלָם ־ / עַם אֶחָד!".

"בהמשך התחוור לי", אומר גורי, "שאחוות העמים הזאת נוגעת ללב אך אופטימית מדי, ובעצם אני שייך לעולם שמחולק לעמים, למעמדות, לשנאה, למאורעות. מאז שאני זוכר את עצמי הארץ היתה גיא חיזיון לאלימות קשה. אני זוכר את 29' [מאורעות תרפ"ט], ואת יום הדמים ביפו [1936, במאורעות תרצ"ו־תרצ"ט, המרד הערבי הגדול]. אז מצד אחד אחוות עמים ויד מושטת, ומצד שני הייתי עֵד מילדותי למתח הנורא שבין שני העמים".

האזנתי לדברים וחשבתי על הזיכרון האנושי ועל נפש האדם. לאחר עשרות שנים, מלחמות עקובות מדם, עיסוק אינטנסיבי בשואה, הקמת מדינה ועימותים קשים מעורר בו מאורע אחד קצר, כמעט זניח — שפכו שני ארגזי ירקות של איזה פלאח — התרגשות עצומה.

התלמיד חיים

על בית חינוך לילדי עובדים מספר גורי: "למורים היינו קוראים בשמם [אגב, כך היה גם בתיכון חדש בתל אביב שבו למדתי אני, עשרות שנים מאוחר יותר]. בחינות לא התקיימו. עונשים לא היו. היו ועדות שופטים מקרב התלמידים, ואם מישהו פגע בך היית אומר לו 'אני אגיש אותך' (בפני בית הדין של התלמידים). התלמידים בבית הספר עבדו בענפים שונים: נגרייה, גן ירק, מסגרייה. המנון בית הספר (המנון שזאב חיבר) מנה את כל הענפים שהתלמידים עבדו בהם".

מאוחר יותר למד גורי בכדורי: "שלוש שנים למדתי בכדורי. אף שהלימודים בכדורי לא כל כך התאימו לי. להיות כדוריסט פירוש הדבר היה להיות ב'אצולה', אצולת היישוב. הייתי טוב בספרות, אבל לא הייתי טוב במתמטיקה. יצחק רבין עזר לי ללמוד. בכדורי היו בחינות, 'בחינות כבוד'. אם תלמיד היה מעתיק בבחינה הוא היה מגורש וכל שאר התלמידים בכיתה היו צריכים להיבחן פעם נוספת. יצחק [רבין] היה תלמיד כל כך מוכשר שהמורים היו מנשקים אותו אחרי הבחינות... המחנך אמר לו: 'יצחק, אתה תהיה גדול במדע בישראל'. הנציב העליון הבריטי, סר ארתור ווקופ, העניק לו את פרס התלמיד המצטיין במחזור. ב־39 פרצה מלחמת העולם ובהמשך יצחק הצטרף ליגאל [אלון] והם לחמו בסוריה [שהיתה תחת שלטון וישי]". והשאר כתוב בספר מלחמות ותולדות ישראל. גורי עצמו סיים את לימודיו בכדורי בשנת 1941 והצטרף לפלמ"ח.

פלמ"חניק וניצולי שואה

מטעם הפלמ"ח נשלח גורי להונגריה כדי לארגן את שרידי תנועות הנוער הציוניות לאחר השואה: "זו היתה הפעם הראשונה שעזבתי את הארץ, והיא עשתה מפנה בחיי. כצבר הגעתי ליהדות הרוסה לגמרי. הפגישה הזו היתה כל כך מטלטלת. אני לא ידעתי אפילו מילה אחת ביידיש וכמובן שלא הונגרית. והם ברובם לא ידעו עברית. אבל לאט לאט התחלתי להבין, ואין לתאר את הטלטלה שעברה עליי. עד אז יהודים הכרתי רק דרך הספרות — מנדלי, שלום עליכם. חודשיים אחרי שהגעתי לשם הלכתי לבית הכנסת הגדול, שהיה מלא ביהודים, ניצולים. הרב דיבר, וכדרך הרבנים שילב פסוקים בעברית. והוא קרא את דברי יוסף לאיש שפגש בשדה: 'אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ'".

כאן קולו של גורי בוגד בו, גרונו חנוק. ואני, המראיין, שב להרהר בזיכרון האנושי ובקשר שלו למילים ולאמוציות שאין להכילן. ארבע מילים שנאמרו לפני שבעים שנה ובין לבין כל מלחמות ישראל ומשפט אייכמן ואירועים אישיים, והנה הן חונקות את קולו של המספר.

אבל גורי מגייס כוחות ומצליח לומר, במאמץ, בקול שאינו קולו: "והתחיל בכי נורא". והוא ממשיך: "זו הפעם הראשונה שהייתי בתוך קהל ותפסתי שאלֶּה הם שרידי עם. לאט לאט למדתי לעבוד אתם. חלק מהם גייסתי אחר כך לקורס הצנחנים שצה"ל פתח בצ'כיה [גורי היה מפקדו של קורס הצניחה הצה"לי הראשון בצ'כיה]. הם לקחו אותי למקומות בהם הרגו אותם, על גדות הדנובה. היו מהם שהלכו אתי לקורס הצנחנים הראשון של צה"ל וקפצו אתי. אז היתה לי הרגשה שהנה, עשיתי את שלי".

כך כתב גורי בקובץ "יומן לילי":2

...

מִישֶׁהוּ הוֹפִיעַ (יָד קָרָה כַּקֶּרַח):

"בּוֹא עִמִּי, אַחַר תַּקְשִׁיבָה רֶגַע!"

אֲנִי הוֹלֵךְ אִתּוֹ (מֶרְחָק קָצָר),

"כָּאן יָרוּ בָּהֶם בְּכַדּוּרֵי עֹפֶרֶת".

...

וגורי מוסיף: "הכאיב לי נורא שבחלקהּ הראשון של מלחמת העצמאות לא הייתי כאן, טובי חבריי נהרגו. ההרגשה הזאת גמרה אותי".

מול תא הזכוכית

"אולי בגלל אותה שליחות להונגריה", אומר גורי, "הסכמתי לסקר את משפט אייכמן עבור העיתון 'למרחב' [הרשימות כונסו מאוחר יותר בספר "מול תא הזכוכית"; הקיבוץ המאוחד, 1963]. יום יום הייתי נוכח בישיבות המשפט, לא החסרתי ולו ישיבה אחת; הייתי הישראלי היחיד שעשה זאת. היו ימים שחשתי על סף שיגעון, הדברים שתוארו כל כך אכזריים".

שוב השתררה בחדר דממה. גורי מנסה לשלוט בקולו. הוא ממשיך: "יכול מאוד להיות שאלמלא השליחות להונגריה, לא הייתי מגיע לסקר את משפט אייכמן. ויכול מאוד להיות שאלמלא סיקרתי את משפט אייכמן מהיום הראשון עד האחרון, לא הייתי מתחיל עשר שנים מאוחר יותר בפרויקט טרילוגיית הסרטים. עשר שנים לאחר המשפט בא אליי יצחק צוקרמן, אַנטֶק [ממנהיגי הלוחמים היהודים בגטאות וממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות והמוזיאון בו] והציע לי לעשות סרט על השואה. הוא חשב כנראה על סרט באורך כחצי שעה עבור מוזיאון לוחמי הגטאות. בסוף זה נמשך 12 שנה ועשינו את הטרילוגיה הענקית ["המכה ה־81", "הים האחרון", ו"פני המרד"], שזכתה בהוקרה בינלאומית ובפרסים, והופיעה בשש שפות. אבל העיסוק הזה בשואה לא פעם הביא אותי אל סף השיגעון. כמה אדם יכול לשמוע זוועה אנושית".

שוב משהות דמעות את הריאיון, וגורי משביע אותי שלא לכתוב זאת. אני מפר במודע בקשה מפורשת של גורי ומרשה לעצמי להרהר במקס ברוד, שלא קיים, למרבה המזל, את בקשתו המפורשת של קפקא.

כשגורי מתעשת הוא ממשיך: "12 שנה נסעתי יום יום לתל אביב, עד שהסתיימה עשיית הטרילוגיה". הוא מזכיר כי עד אוקטובר 1941 האיינזצגרופן (יחידות החיסול המיוחדות של האס־אס) כבר רצחו מיליון יהודים. "רק מאוחר יותר הותקנו מתקני הגז הקבועים במחנות המוות".

במהלך דבריו מספר לי גורי כמה אירועים שזיכרונם שב וחונק לרגעים את דיבורו. כך למשל סיפור עדותו של ד"ר בוז'מינסקי (דיאמנט) על הנער מיכאל (מיקי) גולדמן־גלעד, שאיש האס־אס היכהו שמונים מלקות והנער שרד באורח בלתי נתפס והיה לקצין בלשכה 06 — הלשכה המיוחדת שהוקמה לקראת משפט אייכמן. המכה ה־81, כשם הסרט הראשון בטרילוגיה, היתה יחס היישוב לניצולים, אי־האמון שמיכאל גולדמן נתקל בו כשניסה לספר עם עלייתו ארצה את קורותיו בשואה.

"במהלך המשפט", אומר גורי, "למדתי שאנחנו, הישראלים, עשינו מעשה נורא כשקבענו את השם 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה'". כאן קולו הרך בדרך כלל מתחזק ורועם: "בימי חורבן בית ראשון ובית שני לא היתה גבורה?! בטח שהיתה גם גבורה. אבל אנחנו לא מתביישים לקרוא לימים אלה חורבן. ופה התביישנו בשואה והתגאינו בגבורה. מה רצינו מהם?! היה איזה יהודי שאמר ביידיש, ואני אינני יודע יידיש, מי זה גיבור: זה שהולך יחד עם אביו ואמו ועם בנו אל הקרמטוריום? או זה שבורח ליער עם הפרטיזנים ועוזב את משפחתו? שפטנו אנשים שלא היה להם שום סיכוי להתנגד. משפחות שלא אכלו שבוע. איך אפשר היה להתנגד?! ראית איך לוחמי הוורמכט נכנעו בסטלינגרד? אז מה רצו מהיהודים בגטאות? אני לא סולח לעצמי על הצירוף הזה 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה'. היתה גם לחימת גבורה, הפרטיזנים, ובגטאות. אבל הצירוף 'יום השואה והגבורה' אומר שבשואה אנחנו מתביישים ובגבורה גאים. וזה לא נותן לי מנוח".

"חדלתי להבין את הארץ שבה נולדתי"

"אני בן 93, מתקרב ל־94, ואני רוצה לומר לך שאינני זוכר את עצמי במצב של חרדה מתמשכת כמו בשנים האחרונות. משהו רע מתרחש בארץ. הדבר שהכי מכאיב לי עתה בערוב יומי הוא התחושה שחדלתי להבין את הארץ שבה נולדתי. אני חרד נורא מהשאלה קווֹ וָאדיס — לאן זה הולך? אני מתקשה להכיר את פניה של הארץ. אבי [ישראל גורי, 1893-1965, ממייסדי מפא"י], כשהיה יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, היה נוסע באוטובוסים. הוריי קיימו מערכת חיים מאוד צנועה. עכשיו אני פותח את העיתון ולא מאמין למראה עיניי. קוו ואדיס — לאן זה הולך?"

הדברים נוקבים. שהרי הם נאמרים מפיו של משורר שגורס כי קצין מודיעין צריך לקרוא שירה, ולא רק כדי להיות "איש תרבותי", אלא כדי להבין מהם הכוחות הפועלים בחברה ולעמוד על הלכי הרוח בעם. גורי מחזיק בדעה זו מאז פגישתו במצרים עם איש הרוח המצרי ד"ר חוסיין פאוזי, פגישה שהתקיימה אחרי ביקורו של סאדאת. וכך אמר לו פאוזי על מלחמת יום הכיפורים: "אם קציני המודיעין שלכם היו קוראים את שירת העולם הערבי שנכתבה בעקבות המפלה שלנו במלחמת ששת הימים, לא הייתם מופתעים, הייתם מבינים שמלחמת יום הכיפורים בוא תבוא".

עוד קצת עוד

השיר "שיבה" פותח את הקובץ "אף שרציתי עוד קצת עוד" שראה אור ב־2015 (הקיבוץ המאוחד ודניאלה די־נור). גם כאן הזיכרונות, כמוהם כמתים, נוכחים ופועלים:

שִׁיבָה

הֵם עֲדַיִן שָׁבִים מִפַּעַם לְפַעַם

לְאוֹר הַיּוֹם וּבַחֲשֵׁכָה,

לְבַקֵּר אוֹתְךָ, לִהְיוֹת אִתְּךָ.

הֵם דּוֹפְקִים בְּאֶגְרוֹפָם עַל דַּלְתְּךָ.

...

כְּחֵלֶק לֹא נִפְרָד

מֵהַבִּיוֹגְרַפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלְךָ וְאַף אַחֲרֶיךָ.

הערות

1          ב־2004 הופיע ספרו של גורי "אני מלחמת אזרחים", ספר שבו פוגש הקורא בכל צורות הכתיבה של חיים גורי (מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד).

2          הקובץ "יומן לילי", מתוך "פרחי אש", ספרית פועלים, תש"ט.

להורדת הריאיון עם חיים גורי, ז"ל: חיים גורי.pdf