בלעדי החשבון לא ירים איש את ידו ורגלו (יולי 2017)


בלעדי החשבון לא ירים איש את ידו ורגלו (יולי 2017)
ירון נעים

הכמ"ה )הרב משה כלפון הכהן(, גדול רבני ג'רבה, פיתח בראשית המאה העשרים תפיסות חינוך מקוריות ואמיצות. שמרנות דתית רדיקלית פסעה יד ביד עם חדשנות פדגוגית מרשימה ולימודי מתמטיקה ומדע. ירון נעים משרטט קווים לדמותו של מנהיג ששום סטריאוטיפ אינו הולם אותו.

פתח דבר

 ח כמי ג'רבה דחו באופן עקרוני את כניסתו של ארגון כי"ח, הוא אליאנס, בלא פחות מארבע הזדמנויות שונות ולא היססו להכריז בשנת 1904 חרם על הארגון ועל היהודים שישלחו את בניהם לבית ספר זה, מתוך ידיעה שפעילות כי"ח הביאה רבים מהיהודים לחילון ולנטישת חיי הדת והמסורת.

האי ג'רבה, שזכה לכינויים כגון האי הפלאי, אי הכוהנים ועוד, שוכן בדרומה של תוניסיה. באי זה התגוררו בין המאה השבע־עשרה למאה העשרים כ־5,000 יהודים - מספר קטן יחסית, אך חשיבותם מבחינה תורנית, למן המאה השמונה־עשרה, עלתה עשרות מונים על מספרם. ליהודי האי מאפיין ייחודי: הם חיו בשתי שכונות מבודדות לחלוטין. בשכונה הגדולה (חארה אלכבירה) התגוררו כשני שליש מתושבי האי היהודים ואילו בשכונה הקטנה (חארה אלזרי'רה) כשליש מיהודי האי. מספר קטן של יהודים חי בשכונה המוסלמית הגדולה באי, שנקראה חומת־א־סוק. החרם של רבני ג'רבה על ארגון כי"ח והעובדה שיהדות זו נותרה למעשה המקום היחיד שהארגון לא הצליח לפעול בו באזור צפון אפריקה עוררו רושם שבמשך דורות לא חל כל שינוי באורח החיים של היהודים באי ג'רבה ושהוא נותר שמרני בדומה לאורתודוקסיה של היהדות החרדית באירופה. אלא שמתברר שחלו שינויים גדולים בתודעת יהודי ג'רבה ובאורחותיהם, ומקורם לא היה "יבוא" חיצוני. רבני האי, ובראשם הרב כלפון משה הכהן (הכמ"ה 1874–1950), גדול רבני ג'רבה, לא נותרו אדישים לתהפוכות המודרנה ובה בעת הם הקפידו קלה כבחמורה על מצוות הדת היהודית. אם כן הדילמות העכשוויות של היהדות החרדית בישראל כבר נידונו בהרחבה לפני יותר ממאה שנה, ודווקא בצפון אפריקה מכל המקומות בעולם.

החינוך הטרום־מודרני בג'רבה

התלמיד היהודי בג'רבה החל את מסכת לימודיו בגיל ארבע־חמש במוסד לימוד שנקרא מעללם או כותאב. תנאי הלימוד בכותאב היו קשים, כי מורה אחד בלבד לימד מספר גדול של תלמידים בגילים שונים. ככל שהמלמד היה מקובל יותר, כך ביקשו יותר תלמידים ללמוד אצלו. מספר תלמידים בכיתה עלה לעתים על חמישים. הלימודים היו ללא ציונים או תעודות. הלימוד נמשך מעל עשר שעות ביום, בכל ימות השבוע, לרבות שבת, וכלל הפסקת צהריים בת שעתיים כדי לאפשר לילדים לאכול בביתם. תלמידים מצטיינים המשיכו ללמוד עד נישואיהם, ואילו תלמידים שנשרו החלו לסייע בפרנסת הבית.

הכמ"ה ויחסו לארגון כי"ח

הכמ"ה לא חשך את שבט לשונו מארגון כי"ח והתבטא נגדו בחריפות רבה. למשל כאשר חשש מפני הפרת החרם, הוא נדר נדר ולפיו אם ידע בביטחון שבית הספר כי"ח לא ייפתח בשכונת חארה כבירה, הוא ילך לבית הכנסת אל־גריבא וייתן חמישה פרנק לצדקה.

מדוע התנגדו חכמי ג'רבה לכי"ח? בתוניסיה היה מקובל לחשוב ש"האומה הכובשת" פותחת בתי ספר ו"בולעת" את הנכבשים. לביטוי זה, "האומה הכובשת", נתן הכמ"ה משמעות כפולה: השלטון הצרפתי, שאחת ממטרותיו העיקריות היתה להפיץ את התרבות הצרפתית, וארגון כי"ח, שאת תוצאות פעולתו השלילית מבחינת הדת ראה הכמ"ה בקרב יהדות תוניסיה. "בליעה" זו של האומה הנכבשת מתרחשת בארבעה מובנים: "מצד השפה, מצד השמות, מצד המנהגים וכן מצד עוזבם את תורת ה"'.

המורים נראים כיהודים, אך כוונתם האמתית היא "לשרש תורה ומצוות". הכמ"ה אומר: "לדעתי אסור אפילו להיכנס למקום זה (בתי הספר של כי"ח) אפילו כניסה בעלמא והרי הם כבתי עכו"ם". הדעות שירכשו התלמידים מארגון כזה עלולות להערכתו להשתרש אצלם עד זקנה ושיבה, ולכן אסור להתחתן עם יהודים שתומכים בכי"ח, אסור לשתות מיינם ואסור לאכול מפתם. בעצם מובע כאן חשש ממדרון חלקלק: "יהודים שהקלו בדברי חז"ל פרקו לאחר מכן עול מצוות והיו למינים [כופרים] גמורים". גם כיום, מזהיר הכמ"ה, אלו המלמדים את בניהם ובנותיהם לשונות זרות "בטרם יכירו ובטרם השתרש בלבבם טיב האומה הישראלית" עלולים לגרום לילדיהם להיבלע בין האומות. ולכן יש ללמוד שפה זרה רק אם מוכרח... ואין להוסיף עליו". ההסתייגות האחרונה חשובה. הכמ"ה אסר לכאורה לימוד של שפה זרה, אולם יש לדעתו מקרים שבהם אין מנוס מזה. רטוריקה נוקשה שמקפלת בחובה גמישות.

שיטות החינוך בהגותו של הכמ"ה

הכמ"ה, כיהדות צפון אפריקה כולה, מצטייר כשמרן מובהק. עיון בדוגמאות ילמד שההפך הוא הנכון.

העצמת המורה: בעיני הכמ"ה, האדם החשוב ביותר בחינוך הנער אינו האב אלא המלמד. כך נימק זאת הכמ"ה: נאמר במקורותינו שלימוד תורה מזמן את האדם לחיי העולם הבא. אם כך ברור שכל אחד מן המורים והמלמדים זכאי לחיי עולם הבא, שכן לא ייתכן מצב שתלמיד יקבל שכר ואילו מי שהכשירו, טיפח בו רצון ללמוד ויכולת ללמוד לא יקבל לפחות אותו שכר עצמו. את המורים משווה הכמ"ה למשה רבנו. מדוע? משום שעיקר מפעלו של משה היה ללמד את בני ישראל תורה ("תורת משה"). לכן זכותו של כל מלמד בעולם רבה מאוד.

השפעה חברתית: תנאי הכרחי להצלחת תהליך חינוכי הוא להימנע מחברתם של "פועלי אוון", שעלולים להשפיע על שאר הילדים בדרך שלילית. על ההורים לבקש מהרב המלמד להפריד את בניהם מחברים כאלה. אם יראה המלמד שהתלמידים השליליים אינם חוששים ואין להם תקווה, עליו להודיע להוריהם כי עליהם לעזוב את בית הספר. במקרה כזה מותר, באופן יוצא דופן, להשתמש בדרכי "פוליטיקא, האלכסון וההטיה", כלומר "שקרים לבנים", כדי להרחיק את הנער הפוחז מבלי לגרום לו ולהוריו להתקומם כנגד המלמד.

הכמ"ה הדגיש כי על הגורם האחראי בחינוך, קרי המלמד, לנהוג בנחת ובלי קפדנות. התנהלות ראויה זו של המלמד מכוונת לשמר את מעמדו הסמכותי מבלי שכבודו ייפגע עקב שימוש באלימות, המביא לירידת קרנו ולהפחתת הרושם והסמכות שיש לו אצל התלמידים. על כן אסר הכמ"ה על המלמד להגיב בספונטניות על חוסר המשמעת של התלמידים, אלא אדרבה, יש לו להסביר לנער את הבעייתיות של מעשיו, להתריע בפניו פעמיים או שלוש ורק לאחר מכן "יכֵּנו או יכעוס עליו מן השפה ולחוץ [...] בלי כל כעס פנימי". באותה נשימה הזהיר כי הכועס מתבלבלת עליו דעתו או אינו פועל כשורה, ואין חייו חיים וכל ימיו מכאובים, ועל כן יש להימנע מכעס ואין אפילו לשהות בחברת כועסים. שיקול חדש המופיע אצל הכמ"ה הוא התחרות: הכמ"ה הזהיר את המלמד כי הורים בלתי מרוצים עלולים להעביר את בנם למלמד אחר ועל ידי כך לגרום לו נזק כלכלי, מאחר שיהיו לו פחות תלמידים ופחות הכנסה.

שיטות פדגוגיות:

שיטת הלימוד: הכמ"ה קבע כי יש צורך לחנך את התלמידים תחילה על ידי הסבר ארוך ואחר כך שינון בקצרה, כדי שיזכרו את הדברים היטב. גישתו מזכירה אנתרופוסופיה מודרנית: ללמד את התלמיד בכל פעם חלק מהאמנות, המותאם להתפתחותו וליכולתו, ואז לאפשר לו להתנסות בה. כך מכשיר התלמיד את עצמו למעשה, מהקל אל הכבד. עוד קבע כי יש להקשות על התלמיד בשאלות שונות כדי לחדד את שכלו וציין כי עד שהתלמידים לא יבארו היטב את הנושא, יקפיד המלמד שלא "יראה להם פנים".

תלמידים מתקשים: הכמ"ה טען שכדי להגיע לתוצאות אל לו למלמד למהר ולהסביר את הקושי הלימודי, אלא עליו להניח לתלמידים לטרוח, ורק אם בכל זאת לא הצליחו, יסביר להם את הפתרון. הוא לא שכח לציין כי על המלמד "[ל]זרזם להיות מתונים בדין ובהוראה" וללמוד מסכת אבות שחשיבותה גדולה.

הכנה ראויה לשיעור: כדי ללמד גמרא, קבע הכמ"ה, או אפילו לימוד "ארבע אמות של הלכה", על המלמד ללמוד בעצמו את הסוגיה לפני שהוא מלמדה לתלמידים ולא ללמוד אותה יחד עמם, שהרי כך אין התלמידים לומדים ממנו אלא שווים לו. ואם מדרגתם אף גבוהה משלו הרי שמבינים הם שאין הוא טוב מהם בהרבה ויבואו לידי זלזול בו.

נושאי הלימוד: חלק מנושאי הלימוד כוללים גם המצאת רעיונות לטובת הפרט והכלל לקיום האומה, התורה וארץ ישראל, כפי שנהג לעשות בעצמו. אפשר לראות שהכמ"ה הגדיר את הפעולות החינוכיות ככוללות הן לימודי קודש והן לימודי חול. זאת ועוד, הוא הדגיש את חשיבות מקצוע החשבון והגדירו "דבר הכרחי אם למילי דעלמא או למילי דשמיא [בין לדברי חול בין לדברי קודש] [...] ובלעדי החשבון לא ירים איש ידו ורגלו".. ברור אפוא מדוע הגדיר הכמ"ה כאידאל את האדם השלם בחוכמה ובמדע, וקבע כי כל אדם חייב להשתדל להגיע למדרגה זו.

סיכום

רבני ג'רבה דחו את ארגון כי"ח, משום שהבינו שהדבר יפגע בקהילה היהודית מבחינה דתית. בשונה מהרבנים באירופה, שגרסו בנוקשות "חדש אסור מן התורה", הם לא התנגדו לגישות מודרניות, כשם שלא תמכו בהן. "הכול לפי העניין". עיקרון זה מבוסס על גישתו של רבי מאיר בעודו לומד תורה מאלישע בן אבויה, רבו הגדול שכפר בעיקר (לכן קיבל את הכינוי "אחר"). לתמיהת חכמים על לימוד תורה מכוֹפר נענו כי "תוכו אכל וקליפתו זרק". בכך גילו אומץ לב וגמישות רעיונית במפגש עם הזר, האחר, המאתגר, שרבני ימינו יכולים לקנא בו.

להורדת הכתבה: 68.pdf