אל תשאלו למי צלצלו הפעמונים. תקראו את הטקסט (ספטמבר 2017)


אל תשאלו למי צלצלו הפעמונים. תקראו את הטקסט (ספטמבר 2017)
מאת: ליאת ואזן-סיקרון

לימודי הרוח מצויים כיום בשפל המדרגה בכל מדינות העולם. זוהי מגמה מסוכנת מאין כמותה, אומרת מרתה נוסבאום, מחשובי הפילוסופים בארצות הברית. הדמוקרטיה והאחווה בעולם נתונות בסכנה מוחשית בגין נטישתנו את מדעי הרוח, הספרות, ההיסטוריה והפילוסופיה.

"שלום, אני בת 25. אני רוצה להתחיל ללמוד לתואר כבר השנה. מצד אחד אני לא רוצה לעשות טעות ענקית וללמוד מקצוע שאין בו אפשרות להתקדם או להרוויח משכורת טובה. מצד אחר, אני גם לא רוצה מקצוע שהשוק מוצף בו. אז מה כדאי ללמוד היום?" מאות שאלות כאלה בניסוח כזה או אחר מופיעות בפורומים, באתרי אינטרנט לצעירים שמחפשים תחום לימודי וברשתות החברתיות. לכאורה, שאלה מצוינת, נוטפת היגיון בריא וראייה מושכלת לעתיד.

אנו, הורים ומחנכים, שמחים על שאלה זו כי היא מהדהדת את הרצון שלנו שילדינו ילמדו מקצוע פרקטי שיאפשר פרנסה הולמת, עצמאות כלכלית וסטטוס חברתי. מגמה זו עולה בקנה אחד עם גישתם של קובעי מדיניות חינוכית שהולכים שבי אחר האתוס של צמיחה כלכלית ומקדמים החלטות שנועדו להצמיח דורות של אנשי טכנולוגיה והנדסה. ניווכח בכך אם נבחן את היעד של שר החינוך הנוכחי להכפיל את מספר התלמידים הלומדים לחמש יחידות במתמטיקה, וכך להגדיל את מספר המהנדסים והמתמטיקאים ולתרום להתפתחות הטכנולוגיה, המדע והתעשייה.

מבלי לגרוע מחשיבותה של צמיחה כלכלית, אחת ההשפעות הבלתי נמנעות של חשיבה זו, שמעלה את קרנם של לימודים ריאליים (תרתי משמע) ומיומנויות פרקטיות, היא זילות של תחומי הרוח והאמנויות. אלה נדחקים לשולי הלמידה כמעט בכל מדינה בעולם. הם נתפסים כלא חיוניים, כמותרות במקרה הטוב וכבזבוז זמן במקרה הרע. בשנים האחרונות חלה ירידה ניכרת במספר הנרשמים ללימודי מדעי הרוח באוניברסיטה. נתונים של המועצה להשכלה גבוהה לשנת תשע"ו מראים כי מספר הסטודנטים לתואר ראשון במדעי הרוח בכל המוסדות להשכלה גבוהה עמד על כ-18 אלף מתוך כ-235 אלף סטודנטים לתואר ראשון בכלל המוסדות להשכלה גבוהה.

אבל מהי משמעות התופעה? האם באמת נורא כל כך אם מקצועות שאין להם ביקוש ייעלמו ממפת המחקר והלמידה? מרתה נוסבאום, מהפילוסופים הנודעים של ימינו, סבורה כי מדובר בלא פחות ממשבר "עצום בהיקפו, בעל משמעות עולמית חמורה ומשמעויות הרות גורל". כך אמרה ביום עיון באוניברסיטה העברית בירושלים ביוני האחרון לכבוד תרגום ספרה "לא למטרות רווח: מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח".[1] 

לטענתה, לעומת משברים כלכליים, המניעים פוליטיקאים לעבוד ביעילות ובקדחתנות למציאת פתרון, "המשבר הנוכחי הוא משבר עולמי בחינוך ואיש אינו עובד קשה כל כך כדי למצוא לו פתרון, אף על פי שהוא בעייתי והרסני הרבה יותר לממשלות".

נוסבאום היא פרופסור למשפט ולאתיקה באוניברסיטת שיקגו ומחזיקה בכארבעים תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות בצפון אמריקה, אירופה ואסיה. בהרצאתה היא ציינה כי ממשלות מכוונות להשגת רווח, ובעיקר לטווח הקצר, ולכן הן מדגישות רכישת מיומנויות מעשיות על פני ידע והשכלה. הפגיעה מתבטאת לא רק במדעי הרוח. בפועל יש הערכה מוגזמת למדע יישומי ולחינוך טכני על פני ידע לשם ידע.

 

נוסבאום פתחה את הרצאתה בשני ציטוטים. הראשון של רבינדרנת טאגור, משורר והוגה הודי, שחזה עוד ב-1917 את השינוי שעומד להתחולל בתחום החינוך ואמר ש"ההיסטוריה הגיעה לשלב שבו האדם המוסרי, האדם השלם, הולך ומפנה את מקומו, כמעט בלי ידיעתו, לאדם המסחרי – האדם התכליתי". הציטוט השני היה של הפילוסוף והפסיכולוג ג'ון דיואי, שטען כי עם הזמן "אנשים יהפכו למכונות מועילות במקום (מה שקיווינו שיהיו): אנשים ואזרחים המסוגלים לחשוב בכוחות עצמם, לבקר את המסורת ולהרגיש אמפתיה לסבלו של הזולת ולהישגיו". שני הציטוטים לדבריה מבטאים מגמה המקצינה מאוד בימינו – "הבהלה לרווחיות מסכנת ערכים חשובים בדמוקרטיה".

 

נוסבאום מייחסת חשיבות רבה ביותר ללימודי הרוח והאמנויות ורואה בהם כלי מרכזי לחינוך דמוקרטי. זו קביעה שטעונה הסבר והנמקה. מה בין קריאת רומנים לבין מחויבות דמוקרטית? לכאורה, לימודי ספרות והיסטוריה הם רק עיון בטקסטים ופילוסופיה היא הידיינות ברומו של עולם על סוגיות המנותקות מחיי המעשה. למעשה מדובר במקצועות המקנים מיומנויות חיוניות לילדים, בני נוער וצעירים. "אם מדינה רוצה שאנשיה יהיו רגישים לזולת, שיזהו מתי רגשותיו של האחר נפגעים ומתי מופרות זכויותיו של האחר; אם רוצים אנשים שיודעים להקשיב וגם רוצים להקשיב ולהבין, שמדברים זה עם זה מתוך התכוונות וניחנים ביכולת הכלה של זרים, מודרים וסובלים באשר הם, זה יקרה רק דרך הזדהות שמשלבת קוגניציה ורגש. שום תחום לימודי מלבד מדעי הרוח אינו יכול לחולל זאת". והנה, אף שחשיבותם של מקצועות אלה לחיים חברתיים ולא רק לחיי הרגש ברורה מאליו, הם הולכים ונזנחים מתוכניות לימוד, שכן הללו מקדשות מבחנים משווים וכמותיים, מעודדות לימוד למטרת הישג גרידא (במבחן) ומקשות על פיתוח חשיבה יצירתית, אמפתית וביקורתית.

 

כדי להמחיש את חשיבותם של לימודי הרוח, תיארה נוסבאום מיומנויות שונות הנרכשות באמצעותם – ביקורתיות, למשל. זו צריכה להירכש כבר בגיל הרך. היא הביעה ביקורת כלפי הפסיביות המאפיינת תהליך לימודי סטנדרטי, שבו התלמיד מקשיב למורה ומשנן חומר. לטענתה גישה צייתנית זו חייבת לפנות מקום למעורבות מעשית של תלמידים, שתעורר פעלתנות, ביקורתיות וסקרנות. היא אינה רואה, אגב, בקריאת רומן מעולה למידה פסיבית מפני שצלילה לעולם אחר מפעילה דמיון, רגשות עזים, סולידריות ותחושות הזדהות.

 

נוסבאום טוענת שיש לקדם תרבות של דיון וויכוח, ואפשר לעשות זאת דרך לימודי רוח ופילוסופיה. היא מדגישה במיוחד את הוויכוח הסוקרטי, שנראה לה דגם מופתי לחינוך. "סוקרטס דימה דמוקרטיה לסוס נרפה שצריך לעקוץ באמצעות דיון וויכוח כדי שיוכל לעשות את עבודתו נאמנה. הדמוקרטיה זקוקה לאנשים שיכולים לחשוב בעצמם במקום אנשים שרק מצייתים לסמכות". הוויכוח הסוקרטי מאפשר דיאלוג באמצעות התבוננות ושאילת שאלות. התשובות הניתנות עליהן, אם הן כנות, מאפשרות להפריך או לאשש טענה. זהו דפוס שמזמין חשיבה נטולת אגו. המשתתף מונחה חקירה ולא מונחה 'דימוי עצמי". במצב עניינים כזה יהיה המשתתף פתוח לביקורת ולא מאוים מפניה. כך נימנע מהדפוס המתנצח והמריר שמאפיין ויכוחים רעיוניים רבים. כך יהיה גם במתכונת של דיבייט, שהולכת ונעשית אופנתית. דפוס הידיינות זה, אם יוטמע, יחזק מיומנות אישית, חברתית ודמוקרטית. הוא ישרת דיון וחשיבה ביקורתית גם בתחומים רבים אחרים.

 

מיומנות נוספת שמקנים לימודי הרוח ובעיקר לימודי ההיסטוריה והדתות היא היכולת לבחון את עצמנו כאזרחי העולם. אנו חיים בכפר גלובלי, וההשפעות של פעולות פוליטיות וצרכניות יומיומיות משפיעות על כלל העולם. לכן מייחסת נוסבאום חשיבות רבה ללימודי היסטוריה בהקשר עולמי ולא רק מקומי ופרטיקולרי. היכולת הזו חשובה ביותר לאדם דמוקרטי. "ידע אינו ערובה להתנהגות טובה, אבל בורות היא ערובה ודאית להתנהגות רעה", היא קובעת. יש צורך בלימוד מידע בסיסי על דתות בעולם, דווקא מפני שזהו התחום העיקרי שבו אנשים נוטים לגבש סטריאוטיפים משפילים על האחר. לכן חשוב שמגיל צעיר ילדים ילמדו על הבדלים בין אנשים ויכירו את המיעוט (אם מדובר בתלמיד המשתייך לאוכלוסיית הרוב) ואת הרוב (אם מדובר בתלמיד המשתייך למיעוט). היא מדגישה את הצורך לחשוף ילדים למורכבותם הרבה של מצבים אנושיים, חשיפה שאי אפשר להפנים דרך נתונים ועובדות אלא דרך סיפור, דרך סיפורים שונים. אלה יקנו לתלמידים "שיעור חשוב בצניעות תרבותית".

 

נוסבאום מדגישה את חשיבות הדמיון וטיפוח הדמיון ליכולת האמפתית של האדם, שהיא תנאי לפעילות מוסרית. לכן לא מדובר בעידוד למידה של פנטזיות גרידא (אף שאין בהן שום רע), אלא בדמיון אמפתי, כלומר היכולת לראות בעיני רוחנו אדם אחר על שונותו, תנאי חייו הייחודיים, מצוקותיו ושאיפותיו וגם היכולת לחוש כלפיו חמלה והזדהות. הספרות מאפשרת זאת דרך זוויות ראיה שונות. לדידה, הכנסה של רומנים וכן ספרות של קבוצות מיעוט לתוכניות הלימודים תאפשר לנו לבחון נקודות מבט לא נראות או "שקופות" ולחשוף את תחומי העיוורון שלנו בנוגע לקבוצות ולתרבויות שאיננו רואים.

 

זהו תהליך הכרחי בחינוך דמוקרטי מסיבה נוספת: הוא מעורר סימפתיה כלפי האחר. היכולת לראות את האדם במלאותו האנושית השווה לי איננה תהליך אינטואיטיבי, כלומר זה לא יקרה מאליו. להפך: מחקרים רבים מוכיחים כי אנשים נורמטיבים מוכנים לאמץ התנהגות משפילה כלפי זולתם אם הם מוצאים את עצמם בתפקידי שליטה, קל וחומר אם הם מאמינים שהאחרים נחותים מהם. ניסוי הכלא המפורסם של פיליפ זימברדו באוניברסיטת סטנפורד, שבו חילק סטודנטים לתפקידי סוהרים ואסירים בכלא דמיוני, הוא הידוע שבניסויים אלה אך אינו היחיד. באותו ניסוי שינו כידוע ה"סוהרים" את התנהגותם ולא היססו להשתמש בכוחם כדי להשפיל את ה"אסירים" (חבריהם לספסל הלימודים), ואילו ה"אסירים" נהיו סבילים ומדוכאים. דוגמה מצמררת נוספת, ידועה קצת פחות, קשורה לניסוי שנערך בקרב תלמידי בית ספר. המורה הודיעה שילדים כחולי עיניים נעלים ביחס לילדים כהי עיניים. לאחר זמן מה היא הודיעה שנפלה טעות ולמעשה ילדים כהי עיניים הם הנעלים. הניסוי הראה איך היחס כלפי הקבוצה הנחותה לכאורה התהפך מיד. סוגיה זו עולה בזירות שונות בחיי היומיום. גישה שוויונית אינה מובנת מאליה או אינטואיטיבית.

 

כיום ניצבות המדינות המבוססות לפני אתגרים חברתיים קשים ביותר, למשל בסוגיית ההגירה או הגזענות ברשתות החברתיות. "אנשים מתנהגים נורא בחסות האנונימיות בהיעדר נוכחות של קול ביקורתי וגם בהיעדר הצורך לתת את הדין". לכן טיפוח אהדה הוא מרכיב מרכזי ברעיון המודרני של חינוך דמוקרטי.

 

נוסבאום עצמה מעידה שיש לקרוא את ספרה כמניפסט וקריאה לפעולה, ולא כמחקר אמפירי. החשיבות שהיא מקנה ללימודי הרוח בתוכניות החינוך קשורה קשר עמוק לטבע האנושי. הנה, נתתי לפניך את הטוב ואת הרע, ובחרת בטוב.

 

להורדת הכתבה:
28.pdf


  



[1] בתרגום שירן בק, מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד, 2017.