התערבות או מעורבות


התערבות או מעורבות
הורים. הכח החדש

אוגוסט 2009

של מי הילדים האלה?

למי שייכים הילדים – להורים או לחברה? ככל שהחברה אידאולוגית יותר, מגויסת לטובת רעיון כללי, הילדים שייכים יותר לחברה; ככל שהחברה ליברלית ודמוקרטית יותר, הילדים שייכים יותר להורים. כאשר החברה אידאולוגית מאוד, היא אינה סומכת על ההורים ומנסה להוציא את הילדים מחזקתם. חשבו למשל על הלינה המשותפת שהייתה נהוגה פעם בקיבוצים או על מוסדות החינוך בחברה החרדית כיום.

החברה הישראלית (החילונית בעיקר) הפכה בהדרגה מחברה אידאולוגית לחברה ליברלית, מחברה מגויסת לחברה פתוחה; ההורים קיבלו כוח ורכשו את מניות השליטה על ילדיהם. עכשיו הם מתערבים בעבודת המערכות החברתיות ומשבשים את עבודתן. ההורים מתערבים בעיקר במערכת החינוך, אך גם במערכות אחרות – בצבא למשל. מפקדים בצבא משקיעים כיום מאמץ גדול בריצוי ההורים; הורים לא מרוצים יכולים להרוס יחידה. המקרה של גלעד שליט הוא דוגמה קיצונית (וטרגית) ליחסים המתוחים בין ההורים למערכת הצבאית (והפוליטית).

גם מערכת החינוך חייבת לרצות את ההורים; הורים לא מרוצים יכולים להרוס בית ספר. אבל ההורים לא מרוצים מראש, עוד לפני שבית הספר "עשה טעויות". אצלם "הילד במרכז". ייתכן שהוא לא מוכשר כמו הילד של השכנים, אבל הוא תמיד – בלי קשר להישגיו – "הילד שלנו". בבית הספר, לעומת זאת, הילד הוא אחד מרבים ומעמדו תלוי בהישגיו. ייתכן שזו המטרה החברתית־חינוכית המהותית של בית הספר: להעביר לילדים את המסר שהחברה על מסגרותיה – בית ספר, צבא, אוניברסיטה, מקום עבודה – איננה משפחה; בחברה הם נמדדים על פי הישגיהם, כלומר התאמתם למסגרת. מהמשפחה אי־אפשר להדיח או לפטר אותם; ממסגרות אחרות – כן. זה כנראה הלקח החשוב ביותר (והאכזרי) שהילד ילמד בבית הספר (איך מוצאים סינוס וקוסינוס הוא הרי ישכח).

ההורים מובילים אפוא את ילדיהם למסגרות החינוך בלב כבד, כמו לעקדה קטנה. וכיוון שבחברה הליברל־דמוקרטית (יחסית) שלנו יש להם כוח, הם דרוכים תמיד, מוכנים להסתער על בית הספר ולהציל את הילד. בבית, יחד עם הסנדוויץ', הם מכינים לילד (ולעצמם) גלולת הרגעה לבית הספר; מעבירים לו (ולעצמם) את המסר שבית הספר לא ממש חשוב, שהמורים די מטומטמים – עובדה שהם לא שמו לב לסגולותיו המיוחדות.

והמורים? הם מטפלים במאות תלמידים ביום – איך הם יכולים לשים לב לסגולותיו המיוחדות של כל ילד?! אבל ההורים הצליחו להחדיר לבית הספר – בעיקר לבית הספר היסודי – את האתוס המשפחתי של "הילד במרכז", והמורים מנסים ליישם אותו. הם לא יכולים, ונידונים לתסכול, לרגשות אשם, להונאה עצמית – ולחיים מתוחים עם ההורים.

בין המשפחה ("הילד שלנו בלי תנאי") לבית הספר ("הילד שלנו על תנאי") יש אפוא קונפליקט "בילט־אין". מה שמרגיע אותו הוא הידיעה (המרה) של ההורים שבשלב מסוים צריך להיפרד – הילד גדל ועליו להשתלב בחברה. ומי מקנה לילד כלים להשתלב בחברה? בית הספר. האומנם? הנה מוקד נוסף למתח עם ההורים.

• • •

ובינתיים התחילה שנת לימודים חדשה. מערכת הד החינוך מאחלת לכם שנת לימודים מוצלחת ומצרפת  את החוברת מחזיקים כיתה.

שנה טובה,

 יורם הרפז, עורך. אי מייל: yorhar@netvision.net.il

להורדת הגיליון המלא: HED_2009_08.pdf