עיין ערך תקווה: חינוך לערכים בעולם ציני (נובמבר 2016)


תקווה, אמפתיה ואומץ לב

שלוש שאלות גדולות מעסיקות את הפילוסופיה, כותב הפילוסוף עמנואל קאנט: מה אני יכול לדעת, מה אני רשאי לעשות, למה אני רשאי לקוות.

בגיליון הזה של הד החינוך אנחנו מבקשים את החיבור בין התקווה, הכמיהה לתיקון עולם, לבין ערכים יסודיים המניעים אותנו בהינתן העולם כפי שאנו מכירים אותו — עולם ששזורים בו בערבוביה גילויי חמלה וגילויי אכזריות; מחוות של נדיבות לצד אווירה של חמדנות; איבה ובדלנות לצד פייסנות ובניית גשרים.

מקצת המאמרים בגיליון מתארים את עולמנו ללא מסווה; אחרים מצביעים על הכאב והקושי שטמונים בהליכה בשבילי הערכים ויש שמפצירים בנו לצאת למסע למרות שהדרך זרועה במוקשים; יש רשימות החושפות כי שילוב פלאי בין ערכים לבין תקווה בעולם ציני איננו חלום בהקיץ אלא מתקיים ממש. במציאות. בגיליון הקודם העמקנו במושג השראה. אנו רשאים לקוות, בלשונו של קאנט, שלא נחדל לשאוב השראה ותעצומות נפש מן האנשים הראויים לכך. הם רבים ממה שנדמה. בגיליון הזה אנו נחשפים לכמה מהם.

תקווה

תקווה היא ניצחון האופטימיזם האקטיבי על הריאליזם. זו הרוח שבזכותה עולה בידינו לחשוב שהמחר יהיה טוב מהאתמול ולפעול בכל כוחנו כדי שכך יהיה. זה ההבדל בין המקווים לבין החולמים, בין הפועלים לתקווה לבין מדקלמי הקלישאות.

עתיק ואוניברסלי הוא המתח שבין הכמיהה לעולם טוב לבין עולמנו הממשי. יש בעולם גילויים רבים כל כך של טוב לב פשוט, חמלה וחסד אך בה בעת הוא רווי חמדנות, אכזריות ושרירותיות. אין תרבות אנושית אשר המתח הזה אינו נוכח בה. ייתכן שהמתח הזה עצמו הוא שכונן את מה שאנחנו מכנים תרבות.

תקווה איננה רק אמונה בעולם טוב יותר, בביאת המשיח, בזכייה בפיס או בנס מן השמים. תקווה היא תודעה אקטיבית. היא מאפיינת אנשים פקוחי עיניים ואמיצים. הם מעדיפים לברך "שנעשה שנה טובה" במקום "שתהיה שנה טובה". זו תקווה מלאת אחריות ולא אופטימיות גרידא.

ערכים ואמפתיה

רבים הם המחנכים שמצביעים על פער בין הרטוריקה, המילים הגבוהות, לבין הפרקטיקה, כלומר איך הדברים נראים באמת בעולם. מורה שמצוטטת בגיליון זה אומרת: "אני מרגישה שדיבור על ערכים מצטייר כקלישאות".

כדי לשמר את התקווה לעולם טוב יותר, כדי לבסס את הכמיהה שאנו נהיה אלה שיבנו אותו, עלינו כאמור להישיר מבט אל המציאות כפי שהיא. אם לא נעשה זאת ניקרא בלעג חולמים. בה בעת עלינו להראות שאפשר שיהיה אחרת. ואם אפשר אחרת אז מוכרחים לנהוג אחרת, שאם לא כן ייאמר עלינו בצדק שאין אנו אלא מפריחי סיסמאות ומגבבי מילים. ערך לוקחים ברצינות. לא בערך.

המושג ערכים עצמו מקורו בשוּק. בכל השפות ערך פירושו מחיר. כאשר אני מצהיר שאני אוחז בערך, אמרתי בעצם שאני מוכן לשלם מחיר. אם אין לי תורת מחירים אז גם אין לי תורת ערכים, מפני שזה אותו הדבר. למשל, מי שאוחז בערך של אמירת אמת - עליו לדעת שישלם מחיר של ממש (שיהיה פחות פופולרי, שיהיו כאלה שלא יאהבו אותו, שייחשב למוזר). אחיזה בערכים מחייבת נכונות לשלם מחיר אישי.

לא כל הערכים שווים בעינינו. ליכולת וגם לאומץ לבודד כמה מהם כמצפני־תמיד אנו קוראים השקפת עולם. מהם מצפני התמיד שלכם? מהי השקפת העולם שלכם, הקוראים?

אין שום קשר בין אחיזה בערכים לבין נוקשות, שהרי מתינות, פשרנות ורדיפת שלום הם ערכים שאנו מוקירים. אבל כן, היא מחייבת אומץ.

אומץ לב

דון קישוט הוא, בניגוד למה שחושבים, גיבור ראוי להערצה. האם מסעו של הנשיא ריבלין לכונן רוח של שותפות בחברה הישראלית המפולגת הוא בעל מאפיינים דון קישוטיים, כלומר נראה חסר סיכוי מלכתחילה? את זאת תלמד אותנו המציאות רק בעוד כמה דורות. הד החינוך שותף לניסיונו של נשיא המדינה לכונן רוח של שותפות בחברה הישראלית המפולגת, מפני שיש בו כנות ואומץ. אנו מוצאים סגולות אלה בהכרה שזהו מסע לדורות, ולא פרויקט בר חלוף, ובכך שתביעת השינוי מופנית לעצמנו. גם ממשלה שאינה מקדמת דיאלוג ושותפות לא תוכל לאזרחים הנחושים לכונן בעצמם דיאלוג ושותפות.

בנוגע לדיאלוג ולשותפות: אנו מזמינים את קוראינו להגיב, לכתוב, לכונן את במת המפגש. אומרים שעידן מדורת השבט כבר מאחורינו. האם זה ימנע מאתנו לנסות, באופן דון קישוטי, לשוב ולהדליק אותה?

ישראל שורק

להורדת הגיליון המלא: הדה נובמבר 2016.pdf