ימי טשטוש גבולות. כולם לסגור ספרים - השיעור מתחיל ! (מרץ 2017)


טשטוש גבולות בימים של הצבת גדרות ובניית חומות

מיתוס חינוכי נפוץ וכוזב גורס שהחינוך הוא שדה שהתאבן. העולם השתנה לבלי היכר, אומרים מפיצי המיתוס הזה, אולם החינוך כמעט לא השתנה. תלמידים ילידי אותה שנה מכונסים מול מורה, שיעורים בני 45 דקות בזה אחר זה, שיעורי בית ומבחנים מדרבנים את הלמידה, המורים מנצלים רק חלק קטן מזמנם להוראה, וחלק גדול מזמנם מוקדש לארגון הלמידה ולהתמודדות עם "בעיות משמעת". בקצרה: עולם כמנהגו נוהג.

ואולם לאמתו של דבר, רק כמה מאפייני מסגרת נותרו כשהיו ומה רבים הדברים שהשתנו! למשל, שיעור שבו המורה מרצה והתלמידים מקשיבים וכותבים נחשב לשיעור מוזר, גורס מורה בשיחה פתוחה שמתפרסמת בגיליון זה. שילוב של משחק בלמידה כבר אינו נחלתם של בתי ספר ניסויים או פתוחים, אלא נחלת הכול. שעמום אינו נחשב חלק אינטגרלי ובלתי נמנע מחוויית הלמידה אלא בעיה חמורה. ומנגד — קושי לשמר קשב למשך זמן העולה על 15 דקות כבר לא נחשב לבעיה, אלא לנקודת מוצא מובנת מאליה בתכנון חינוכי.

בעבר היו קווי תיחום ברורים (לפחות שררה אמונה שהם ברורים) בין החינוך הפורמלי ממוקד התוכן ומונחה ההישגים לבין החינוך הבלתי פורמלי, ממוקד החברה ומונחה החוויה. לא עוד. בלי הכרזה פומבית וללא מהפכת חצר מוצהרת ניכרת תפנית ברוח החינוכית הישראלית: בתי ספר מעוניינים לשפר את "חוויית המשתמש", למנוע את שעמומו, לכונן למידה ומשחק השלובים זה בזה. המחקר החינוכי — כטבעו של המחקר במדעי החברה, הנותן תוקף למה שרוצים להוכיח — ממציא תימוכין לשינוי הזה. למידה משולבת משחק היא למידה יעילה יותר, למידה פעלתנית היא למידה משמעותית יותר, אינטראקטיביות משפרת מוטיבציה והמחשה אודיו־ויזואלית משפרת את הזיכרון. וכך, הלמידה המסורתית הולכת ומאבדת את אחיזתה במציאות, אף על פי שנתוני המסגרת נותרו ללא שינוי ולמרות שעד הודעה חדשה יוסיפו בחינות הבגרות להנחות את מערכת החינוך כולה, למן כיתה י"ב ועד גן הילדים.

בתי ספר עודם בתי ספר, אך הבתים, המבנים, הולכים ומשתנים (ראו מדור "תשתיות" בגיליון זה), והספר עצמו הולך ונעלם. מורים עודם מורים, אף שרבים מהם כבר אינם טוענים לבעלות על מידע ואינם מודים שיש צורך בבעלות כזאת. שעמום עודנו מפחיד ובלתי רצוי, אך בעבר נחשב השעמום לנורמה ("מה לעשות, צריך לשנן פעלים יוצאים מן הכלל באנגלית. זה חשוב אבל בטח לא מעניין"), ואילו כיום השעמום מעיד על כשל בהיבטים החווייתיים של הלמידה.

לא רק קווי התיחום שבין הלמידה לבין החוויה היטשטשו: גם זכותם של מורים לעסוק באקטואליה ובפוליטיקה אינה ברורה לרבים. בכינוס של מורים ירושלמים שהשתתפתי בו לאחרונה, אמרו מורים רבים כי עצם קיומו של דיון חברתי, זהותי, פוליטי וקיומי בבתי הספר כבר מזמן אינו בגדר מובן מאליו. פלורליזם מחייב קשב, וסובלנות מחייבת אמפתיה. לכאורה מגמה של טשטוש גבולות טובה לפלורליזם ויפה לסובלנות. אלא שמרגע מסוים, גבולות מטושטשים מדי כמוהם כחומה בצורה. האם קולם של גופים אשר יוצאים כנגד המשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון אינו יכול להישמע ולהידון באופן חופשי? האם עיסוק משמעותי – גם באווירה ביקורתית – בסוגיות זהותיות יהודיות נתפס מניה וביה כהדתה, ולכן אינו בא בחשבון במקומות רבים?

החרדה מפני השיח הפתוח מעידה שטשטוש הגבולות חצה את הגבול. גם את גבול הטעם הטוב. גבולות נוקשים מדי אולי טוב להם שיטושטשו, אך היעדר גבולות חמור שבעתיים, שכן הוא מכונן הסתגרות, חרדה חברתית, חשדנות, אובדן מנגנוני ביקורת וחוסר מחויבות לאמת.

בגיליון הזה של הד החינוך אנחנו מתבוננים על כמה מקווי הגבול האמתיים והמדומיינים ובוחנים אותם מחדש. את אלה שהתאבנו אנו משתדלים לפורר, ואת אלה שטושטשו מדי אנו משתדלים לשוב ולסמן.

ישראל שורק, עורך. 

התנצלות:

בגיליון הקודם הובאו דבריו של ד"ר משה ויינשטוק, יו"ר המזכירות הפדגוגית, הנוגעים לרפורמה המתוכננת בבחינות הבגרות. הדברים הוצגו — בטעות ובתום לב — כאילו נאמרו בתגובה לטענות ביקורתיות שהופנו כלפי המשרד, בעוד שהם נאמרו במסגרת ריאיון נפרד ובלתי תלוי. זו היתה שגיאה. אנו מתנצלים על כך.

להורדת הגיליון המלא: Book 0317-3 מעודכן.pdf