שלום, שלום. הלא ידעת כי גם למות הוא אחד הדברים המוטלים עליך בחיים? (סנקה)


שלום, שלום. הלא ידעת כי גם למות הוא אחד הדברים המוטלים עליך בחיים? (סנקה)
 04/30/2017 12:00 AM

כאשר זכתה המשוררת הפולנייה הנפלאה ויסלבה שימבורסקה בפרס נובל לספרות, היא נשאה נאום בשם מקבלי הפרס. כך התחילה שימבורסקה את דבריה: "באירועים מעין אלה, הקשה ביותר הוא המשפט הראשון, ותודה לאל — הוא כבר מאחוריי". ואולם חשוב מן המשפט הראשון הוא המשפט האחרון. הגיליון שלפניכם הוא הגיליון האחרון של הד החינוך במתכונתו הנוכחית, אבל לא פחות מכך, הוא מסמל את סופה של תקופה שבה הנייר המודפס היה מחוז חפץ ליוצרים ולקוראים כאחד. עוד מוסיפים להידפס ספרים וכתבי עת, כפי שהיה לפני תשעים שנה, כאשר יצא לאור גיליונו הראשון של הד החינוך, ואולם מי מאתנו יהמר על כך שגם בעוד תשעים שנה יוסיפו בתי דפוס להתקיים?

במהלך ההיסטוריה האנושית הולידו המילים הכתובות רעיונות ומעשים גדולים. המילים הכתובות נחצבו בראשיתן בסלע, נחקקו באבן, נטבעו בגיליונות פפירוס ובדפי אורז, הועתקו בקפידה על מגילות וגווילי עור ונשמרו לנפשן מאוד. רבות היו הסכנות שריחפו על ספרים בימים קדומים, ורבים מן הספרים העתיקים לא שרדו, להוותנו. עם המצאת הדפוס, הלכה תפוצתם של רעיונות ואידאלים והתפשטה במהירות. הידע האנושי הפך זמין עד כדי כך שפרידריך ניטשה,
פילוסוף גרמני דגול בן המאה התשע עשרה, כתב: "שכל אחד רשאי ללמוד לקרוא? דבר זה משחית בהדרגה את הרוח". ועוד הוסיף: "שונא אני את העצלנים הקוראים"! האם הולידו מילותיו של הד החינוך דבר מה? אנחנו מאמינים שכן. הן הולידו מחשבות, רגשות, ואולי גם מעשים.
כיום, כאשר הולכים ומתמעטים קוראי הספרים וקשה למצוא אנשים המעיינים בכתבי עת, הולכים והופכים הקוראים, בעיקר הסקרנים והמתמידים שבהם, ליחידי סגולה. בזכות יחידי סגולה אלה תישמר תרבות האדם גם בעידן הפוסט־טכנולוגי. אתם, ששמרתם אמונים להד החינוך בימים החשוכים של המסכים המוארים, תיזכרו ככאלה.

הסתדרות המורים, שייסדה את הד החינוך בשנת 1927, ראויה לכל שבח. אין אח ורע בעולם כולו לארגון עובדים שקיים בימת דיון עצמאית, פתוחה, פלורליסטית, ביקורתית ומעמיקה לאורך שנים רבות כל כך. הסתדרות המורים העברים השכילה, תרתי משמע, לשמר ולשמור על הד החינוך. תעמוד לה זכות יסוד זו ותינצר בזיכרון התהוותו של שיח חינוכי פתוח, שהחברה הישראלית נשכרה ממנו ועודנה צמאה לו. ברגעי פרידה גואים הרגשות. המשורר מוחמד עלי טהא כתב: "לאחר מותנו, כאשר הלב התשוש מוריד את מסכי ריסיו האחרונים על כל מעשינו, על מאוויינו, ועל כל אשר היה בחלומנו, רצונותינו, תחושותינו — השנאה תהיה הדבר הראשון אשר יירקב בתוכנו". בחייו הארוכים חתר הד החינוך להרבות אור בעולם, דווקא מפני שהיה כתב עת גלוי לב וביקורתי. הנחת יסוד שאפיינה אותו גרסה שחילוקי דעות יש בהם ערך עצום, כל עוד מבטאיהם באים אל המפגש בלב טהור ומתוך אמונה ברוח האדם.
ואכן, לבנו מלא הכרת תודה לרבים אשר בזכות חזונם ונחישותם היה הד החינוך כתב עת מוערך עד כדי כך שפרופ' סם ויינברג, איש סטנפורד, כתב לאחרונה כי בכל רחבי ארצות הברית אין למצוא כתב עת ברמה כזאת. מבין הרבים הראויים להוקרה נזכיר את יו"ר המערכת הוותיק ציון שורק ואת עורך הד החינוך לשעבר יורם הרפז, על שחוללו בו תמורה איכותית ניכרת.
תודה אישית לחברי המערכת של כתב העת, לכל הכותבים בו ובשבילו, ובראשם אריה דיין ונאוה דקל הוותיקים, לעורך הגרפי נעם תמרי ולעורכת הלשון תמי אילון־אורטל, שנשאו במלאכה סיזיפית, הרחק מאור הזרקורים, בלב טהור ובמסירות יוצאת דופן.
לא רציתי להביא את הד החינוך לקבורות. ואולם משנגזר עליי לעשות כן, רוצה הייתי שייזכר כתב העת הזה כמו היה אדם אציל נפש שחי כהלכה ומת כהלכה.
כאשר יתפזר הכול לכל רוח, וכל איש ייאבד את רגלו ואת ידו מה יישאר?
רק שאר הרוח לבדו.

ישראל שורק, עורך.

להורדת הגיליון המלא: Book 122017.pdf

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.